הודעהעל ידי רונה » 19 ינואר 2011 12:31
אמנם שמתי את זה כבר ב-2 פורומים אחרים (וחלושעס ונחשון כבר מכירים), אבל כיוון שזה כבר כתוב ואין לי כרגע השראה לכתוב משהו חדש אז אני מתעצלת ועושה קופי/פייסט. זאת היא הריצה בירושלים בשבילי. יש מישהו שזה לא מדבר אליו? זה בסדר. מרתון בתל אביב לא מדבר אלי. מכאן ועד לתגובות שראיתי בשוונג לגבי מרתון ירושלים רחוקה מאד-מאד הדרך. אני שמה את הקטע הזה גם כאן כי הדיון עלה כאן ואולי יש מישהו שזה ידגדג לו בלב, אם זה עוד לא קרה....."כרגיל קילומטר-שניים-שלושה ראשונים מקרטעים. טבעי. לא מתרגשת. נכנסת לתוך קצב קל, יציב, אחיד וזורמת קדימה. ואז זה קורה. אני יוצאת לגמרי מתוך עצמי. ממש לא מתייחסת לעצמי או לגוף שלי. הבחוץ הוא כל מה שמעניין. לא ממש מסתכלת על השעון לא בשביל לראות מרחק ולא בשביל לבדוק קצב. מידי פעם מוודאה עם עצמי שאני שומרת על קצבים קלים ואחידים ושוב מפנה את תשומת הלב מתוך עצמי החוצה.מסתובבת בפניה לגילה שעל דרך חברון. קדימה ממני גבול וערים ערביות. אני פונה חזרה לתוך ירושלים. השמש מבצבצת מעל הגבעות. רצה על התפר שבין מזרח ומערב ירושלים. בתי האבן הירושלמיים משובצים לתוך שיפולי ההר שפרוסים מימיני ומשמאלי. עיר חדשה לחלוטין נושקת לעיר עתיקה של אלפי שנים. שכונות יהודיות נושקות לשכונות ערביות. ניגוד ומיזוג מתקיימים אחד עם השני. עוברת ליד חומות העיר העתיקה שנמצאים מימין. משמאל בנוי קניון פתוח חדש יפהפה. השכילו שם להשתמש בנוף העתיק השכונתי ועדיין ליצור משהו נוצץ וחדשני. חדש יחד עם ישן.אני חושבת על מה החומות האלה ראו. מאות דורות של בני אדם. חיים וגם מוות. אני חושבת כמה הדברים שאנחנו חושבים שהם כל כך חשובים בעצם חסרי כל משמעות. אני חושבת כמה אנשים דרכו לאורך הדורות ליד האבנים הניצחיות האלה. באו והלכו והן עומדות ומסתכלות.רצה לאורך רחוב יפו ומרכז העיר שבו ביליתי ערבים רבים בימי נעוריי. אני חושבת כמה דרך עברתי מאז וכמה השתניתי. אני נזכרת בנערה חסרת הביטחון שהלכה ברחובות האלה. ועדיין המדרחוב הזה כאן. עדיין רחוב יפו הוא הרחוב הכי ארוך בירושלים למרות שניבנו מאז עשרות רחובות וכבישים.מגיעה לכניסה לעיר. כשהייתי על דרך חברון, ליד הר חומה, הסתכלתי משם על גשר המיתרים והוא היה נראה לי רחוק, בצד השני של העיר. ועכשיו אני עומדת מתחתיו. איזה סמל פאלי. רק גבר היה יכול לתכנן משהו שנראה ככה. ממשיכה לגן סאקר, מעוז הריצה שלי ושל שותפיי כבר שנים. מכירה שם כל גבעול דשא. חשבתי שישעמם לי לרוץ שם גם היום אבל אני מרגישה מנוחמת משהו מהמוכר והצפוי. עולה קצת לגן הוורדים ואז זורמת הביתה.העיר מתעוררת לחיים. גיוון כל כך מיוחד. צעירים משחקים כדורגל וזקנים שבאים לטייל עם הליכון. חרדים שמסתכלים הצידה כשאני עוברת וחילוניים שבוהים ברגליים שלי. יהודים וערבים. ערב רב של אנשים. ערב רב של מוצאים. ערב רב של שכונות. ערב רב של סוגי בניה. הכל מתובל בירוק, בהרים שסביב לה, באבן ירושלים היפהפיה, בשמש שעלתה כבר אבל היא נעימה ומלטפת ולא מחממת יתר על המידה.אני מוצפת באהבה לעיר שלי! מוצפת בהכרת תודה על הזכות העצומה שניתנה לי לרוץ בה! שמחה כל כך ביכולת לראות כל כך הרבה ממנה בבוקר שישי סתמי אחד. הקילומטרים חולפים ואני מוצאת שהגעתי הביתה. הילדים עדיין ישנים ויש זמן לתה, מקלחת, קרח. מישהו צריך יותר מזה? לא אני, לא היום.
"בקטנה" - גם "לבתול" כמוני בריצה בירושלים "חצי זיון " זה משהו שלא ניתן לזלזל בו 