bc-running.com (דף הבית)

קיבלתי מאשתו של ידידנו, האי גברא רבא, ר' עמיחי זיוון הי"ו:

http://tsurehrlich.blogspot.co.il/2010/ ... st_16.html

מצדיק דיון.

קוראים לה יעל...

פאדיחה...
באתי לברך וגו'

כל כבודה בת מלך וגו'

קראתי את הספר המדובר לפני כמה שנים (קיבלתי אותו מתנה מאישתי קצת אחרי שאלה נולדה). יש בו כמה תובנות נחמדות, אבל היה לי קשה להתחבר לאמירות שלו בגלל שהוא מאוד אישי ומשקף את אישיות המחבר - בורגני, מעמד עליון ומבוגר (שזה לא בהכרח רע, אבל לא מדבר אלי).

יש דבר אחד שמפריע לי בראיון הזה, אבל הוא לא משקיט את מצפוני.
התחושה היא שמציבים את ההורות כמשימה. אומנם משימת-על, אבל שוב - יעד שיש להשיג אותו. לצד יעדים אחרים בחייו של הגבר הפוסט מודרני.
ולי זה מפריע. ההורות היא במידה רבה תמונת ראי של החיים שלנו ושל האופי לנו. לא מושלמת בדיוק כמונו.
אנחנו רוצים לראות במראה הורים מושלמים, אבל זה לא יעזור - אנחנו בחיים לא נהיה כאלו, מכיוון שאנחנו גם לא מושלמים כבני-זוג, כחברים, כאנשים.
ויש חן מסוים בפגם הבראשיתי הזה, בקמט שהמלאך יצר לנו בשפה העליונה.
בזכות זה אנחנו רבים ומשלימים. נופלים וקמים.

אבל עדיין, זה לא אמור לתת לנו אליבי.

וכן, הרעיון הזה של ארוחת ערב נשמע לי קוסם מרוב אי-ישימות...

המאמר הזה מופנה בראש ובראשונה לאבות כמוני (למרות שלאחרונה אני משתפר ).

אני יודע מה זה לחץ, וכמה שזה לא טריוויאלי, ובאמת, זו סוג של אוטופיה, אבל, כבר ציטטתי בפניך אדם חכם שאמר לי פעם שלפעמים הוא נשאר בעבודה (ומתרץ לעצמו שיש עבודה) כדי לא לרוץ ואידך זיל גמור...

פעם, היה לאבא כבוד, מעמד. היו אומרים ״חכה חכה שאבא יגיע!״- היתה לכך משמעות! היום, זה ״חכה חכה שאמא תגיע!״ והבן שלך אומר לך את זה!! (אדיר מילר)
שוין, טוב שהנאחעס נשאר...