ריצה ומשקל

[חלושעס]

אגב, אני מצדיע לכל האנשים שמסוגלים לקרוא את הכתבות הקופרניקאיות הללו ולהתעמת איתן באופן מסודר ומנומק (כמו גם האנשים שמראים שלאסטרולוגיה ולנומרולוגיה אין תימוכין סטטיסטיים), בזכותכם אנחנו פטורים מלקרוא אותן.לחיי נורת'ווסטרן והרווארד - או כפי שכתב בעבר משהל - אין ספק שהאוניברסיטאות הללו יודעות לבחור בקפידה וגו'...

[חלושעס]

אגב, הדיון הזה היה יכול להוות הקדמה מעולה לקורס על פוסט-מודרניזם, נאראטיב, משפט גדל ושאר ירקות.

[shohat]

הכינותי מראש....לפני כמה שנים קמיבי נתן פוסט גדול באחד הפורמים. פשע שהאיש הזה לא כותב יותר. עשיתי גזור הדבק ושמרתי, ואני מקווה שהוא לא יכעס אם אפרסם. התגובה היא ביחס לטענה מסוג אחר (המלצה לצמצם דרסטית צריכת פחמימות) אבל יש בפוסט הזה כמה משפטים גדולים."Wild Oats Markets Inc. is hoping a new campaign will help cut some of the effort out of cutting carbs."Not to sound as though I'm losing my cherished idealism, but this country is absolutely teeming with hopelessly stupid and utterly worthless fucks whose appropriate fate is to be gently placed on powerful, long-armed catapults and flung at unlikely velocities against extremely hard, extremely unyielding surfaces, leaving nothing but adipose-streaked blotches of blood and oozing gristle as mementos of their pointless forays into the animal kingdom.A decade ago we were introduced to Snackwells and an assortment of other fat-free products. The gluttonous and trout-eyed American public dove in with jaws gnashing madly away, surfacing a few dozen pounds later to face the complicated and disheartening fact that fat-free products do not permit consumers to continue resting lazily on their bloated, sessile asses day after day and shovel sweets down their acidly belching maws without fear of physiologic retribution. What followed, of course, was not enlightenment as to the vagaries of basic fucking arithmetic (after all, this isn't Myanmar or Lesotho) but "breakthroughs" such as the Atkins and South Beach diets, wherein carbs rather than fats are targeted as the enemy. Meanwhile, an increasingly fat, strident and entitled public continues to bleat at increasingly insufferable levels about the evils of doctors and their nefarious, Machiavellian studies that suggest that somehow, being 500 pounds overweight is not a good thing. They cry "discrimination" and rant about the unreliability of the BMI, hypocritically waving FIT CAN BE FAT! signs in one chubby paw while filing lawsuits against fast-food joints with the other, somehow skirting the fact that conjoining these endeavors cannot in any way be logically reconciled.It seems absurd beyond fucking comprehension that Hardees could offer a sandwich that derives approximately three-fourths of its 420 calories from saturated fat and tout it as a diet food. Yet the chain is presenting the Low-Carb Thickburger ™ as exactly that. Idiotic? Not really, given the proclivities of its ponderous, slack-jawed target audience, shuffling heavily through shortened lives, avidly cross-eyed and eagerly drooling at the scent of roasting meat basted in high-octane bullshit. I may take a job at Hardees for a spell just to see what fraction of people entering the restaurant are fat people and what fraction of that fraction orders Low-Carb Thickburgers versus its equally inbred brother and sister sandwiches. Then, I'll set about getting myself canned one day by offering customers the chance to lay their pudgy fists on my own personal high-protein-producing thickburger, punctuating such offers with a rabid leer and the exposure of my genitalia, which never asked for any of this madness to enwrap society. It's an increasingly fucked-up world.The obvious bottom line is that people want it all. They want to lay around, eat, and remain thin, and when the latter aim fails miserably owing to the first two, they try to re-formulate reality so as to persist in the hapless notion that everything is just fine.Here's a thought. Say you have a two-minute walk to work across a minefield, with the alternative being a thirty-minute stroll through serene streets. If you live in America you'll surely try to cross that minefield before opting for the more "difficult" path. On your first try, you make it 80% of the way across the field before your toes are blown off. The lesson? Try a different route through the field, of course. Next your left leg is destroyed, then a chunk of your ass, then your right arm. You try a variety of novel methods to negotiate the field: unicycle, pogo stick, skateboard. Each time, your balls or your tits or another few digits or limbs are torn asunder. Finally, a Claymore blows you unpretentiously into eternity, ending your pathetic but admirably stubborn quest.The solution that seems obvious in this case is to stay away from the fucking minefield, period, and take the long way to work. Relish it, even. But in a culture of fatfucks in denial that champions lawsuits against restaurants, the denigration of health professionals, and the inconvenience of climbing a single flight of starts, such a parable might well not suggest anything "obvious" at all - except that there must be a safe way through that damn minefield.May our everloving Creator help us all. As soon as He finishes the last bite of His double-decker pork sandwich, of course. But if I were Him and had a view of the U.S., I would have lost my appetite a long time ago.

[רונה]

שני דברים לי להוסיף....1. ידיד רץ שלי שהוא רופא אך קצת בפנסיה סיפר לי את הדבר הבא לפי מחקרים אחרונים שקרא עליהם (אודה על האמת שלא בדקתי אותו אז אל תתחילו לחפש לי סימוכין, ציטטות, מחקרים מודפסים וכו' מצד שני יוכל כמובן לתקן אותי/נו יוחאי אם בטעות עסקינן). גופו של ספורטאי הופך יותר יעיל מגוף האדם הממוצע. חלק מהיעילות הזאת מתבטאת דווקא בהאטת המטבוליזם ולא בהאצתו (אם לכך התכוונת יוחאי בפוסט שלך למעלה, אז סליחה שאני חוזרת). לכן, כאשר גוף ספורטאי נמצא במנוחה הוא שורף דווקא פחות קלוריות מהאדם הממוצע ולא יותר. זאת להוציא את העובדה שבאופן כללי שרירים שורפים יותר קלוריות משומן. סימנים לאותה התייעלות ניתן לראות גם בהאטת הדופק במנוחה אצל אנשים בכושר. למעשה, כאשר הוא נח, תהליכי הגוף של ספורטאים הם איטיים יותר מאשר לא-ספורטאים. אשר על כן, ספורטאים צריכים כמובן להמשיך להיזהר עם צריכת הקלוריות לא רק למען הבריאות כמכלול אלא גם כדי לשמר צריכה קלורית שלילית. לא כל שכן, ספורטאים הנמצאים במנוחה או בפציעה.2. אתם מסתכלים על כל הדבר הזה מהכיוון של הספורט כמובן. כשמנמוכה בעבר ובעלת הפרעת אכילה בהווה, אני יכולה להגיד לכם שיש אנשים שכל מה שמעניין אותם זה כמה הם שוקלים. נושא הבריאות הוא די משני והספורט הוא רק אמצעי למטרת ההרזיה. כספורטאים בנפשכם (בלי שום קשר למשקל) העניין אצלכם הוא הפוך - ההרזיה היא אמצעי למטרת הספורט. צריך להבין שיש אנשים שאם הם יבינו שספורט לא יעזור להם לרזות והאמצעי הוא לא יעיל למטרה אז צריך לחשוב מחדש ולמצוא אמצעי אחר. אל לנו לשכוח שהבעיה מספר 1 בארה"ב הוא ההשמנה ואם ספורט יוכח כאמצעי לא יעיל לסייע בהרזיה (באופן גלובלי, לא פרטני) אז אכן, הם צודקים, צריך לעשות משהו אחר. רוב רובם של האנשים העוסקים בספורט (גם פה בארץ ובוודאי שבענף הריצה) עושים את זה למען מטרות אחרות כמו טרנדיות והרזיה ולא בראיה ספורטאית טהורה. הראיה שלכם היא ייחודית לסקטור מסויים ונראה לי שהמאמר מדבר מכיוון של ראיה רחבה יותר שנוגעת לאחוז גבוה יותר של מתוך כלל העוסקים בספורט.

[קוביש]

אינני חושב שיש הבדל משמעותי בצריכת האנרגיה של ספורטאי במנוחה מול מי שאינו ספןרטאי אבל (שימי לב רונה זה משפט חזק)הוצאת האנרגיה של שמן במנוחה גדולה משמעותית משל רזה מסקנה צריך להשמין כדי לרזות <img src=icon_smile_big.gif border=0 align=middle>זה נכון גם מתמטית (תנאי הכרחי לא מושל?)

[shohat]

פוסט יפה רונה.נדמה לי שהקשר בין אמצעי למטרה הוא לא חד-כיווני.כתבת שהבעיה מספר 1 בארה"ב היא ההשמנה ואם ספורט יוכח כאמצעי לא יעיל לסייע בהרזיה (באופן גלובלי, לא פרטני) אז אכן, הם צודקים, צריך לעשות משהו אחר.למרות ההגיון שבטיעון, הרי זהו טיעון ש - begs the question, במיוחד בראי הקשר בין אמצעי למטרה. מהו הספורט שבו מדובר? וכיצד נבחנת היעילות?אם אדם עוסק בספורט, אז משקל עודף מגביל אותו. אם הוא מתמיד ועובד בהדרגה, הוא רואה שיפור גם במשקל וגם בספורט. מכאן צומחת מוטיבציה שמערפלת את שאלת האמצעי לעומת מטרה. כי התהליך עובד במקביל. עושים יותר ספורט- מורידים משקל- נהנים יותר מהספורט, משתפרים - מקבלים מוטיבציה. וחוזר חלילה. אבל כל זאת בתנאי שמבינים שמדובר בהתליך ושהתוצאות אינן אינסטנט. אפשר לשפר גם הרגשה, גם הנאה, וגם הרזיה. חוץ מגיסר, שתמיד היה שרוך, כולם כאן דוגמא.הבעיה מצויה במה שאפיין גרונר. אם מתייחסים לספורט כלא יותר מאשר עוד פתרון אינסטנט, לא כאורח חיים אלא כסימון וי נוסף שמקנה את הזכות לבן אנד ג'ריס, אז התהליך מביס את עצמו. מה גם שכפתרון אינסטנט מדובר בפתרון שגורם קשה ופחות מהנה ביחס לקבוצות תמיכה, כדורי הרזיה, שייקים דיאטתיים ודיקור.לכן, לטעון שספורט כאמצעי למטרה לא יעיל זה לטעון שום דבר. כמו שקמיבי ממחיש בתיאורים גרפיים, זו הדרך הארוכה, הקשה. לכן, ההמון אינו מסתפק בבחירה שלא להתמיד בה, אלא מרגיש צורך מתמיד לשלול אותה, "להפריך" אותה, כחלק מתהליך רציונאליזציה. נוח יותר להמשיך לחפש קיצורים ולהתעלם מקיומה של הדרך הארוכה.כשאלו הסיפורים שהציבור רוצה שיספרו לו, אז תמיד יימצאו גם מי שיספרו.

[רונה]

אכן זה נכון קובי. שמנים שורפים הרבה יותר קלוריות מרזים. גם גברים שורפים יותר קלוריות מנשים על אותו משקל (no pun intended). פעם לרזות 2 קילו היה בא לי צ'יק צ'ק. היום להוריד את אותם 2 קילו אני אצטרך להפסיק לאכול נראה לי (כמובן שהיה עוזר גם להפסיק לשתות אלכוהול אבל אני חושבת שאני מעדיפה להפסיק לאכול). הדבר היחיד שזה אומר זה שאל לספורטאים לחשוב שהם ירזו כל כך בקלות או שהספורט הוא מספיק כדי לשמור על משקל. כדי לשמר משקל צריך להיות במאזן קלורי שווה וכדי לרזות צריך להיות במאזן קלורי שלילי. לספורטאים זה בעצם יותר קשה ממה שהם נוטים לחשוב.....

[harels]

שרשור שתפור למידותי (בחרתי במיוחד את המילים)כשמן בעבר (106 ק"ג בשיא) ושמנמן בהווה (79 ק"ג) אני מודה שהאמת (לא המדעית או המתמטית של כמה נכנס וכמה יוצא) היא באמצע.לפני כמה שנים (טרם תקופת הריצה) הרגשתי חרא והלכתי לרופא לבדיקות דם ושתפנה אותי לדיאטנית.חוץ מהשם והמספר ת"ז, כל תשובות הבדיקות היו מחוץ לנורמה:סוכר, כולסטרול, שומנים בדם, שומנים בכבד, טריגליצרידים you name it.הרופא אמרה שאו שהמכשיר לא מכוייל או שאני פשוט בדרך הבטוחה לקץ. המכשיר מכוייל פרפק כי בעברי מכרנו אותו לקופת חולים ואני יודע טוב מאוד איך הוא עובד ומכוייל באופן יומיומי.הדיאטנית בנתה תפריט. הקפדתי וירדתי 15 ק"ג. אבל הסוכר סירב לרדת.הדיאטנית טענה שרק ספורט יפתור לי את הבעייה ובזמנו ספורט הסתכם בערוץ 5 מבחינתי.5 שנים אחרי ושוב מעל 100 ק"ג, החלטתי בהחלטה של רגע שאני רוצה לרוץ 10 ק"מ. אשתי נפלה לרצפה מרוב צחוק.היום - 3 שנים אחרי כשאני שוקל כמו בגיל 19, הסוכר חזר לנורמה, הכולסטרול נעלם והגוף מראה סימנים של משהו שלא מזכיר אגס, אני מבין שרק השילוב של ספורט ואכילה נכונה הוא המתכון להרזייה.אז נכון שבשביל כל קילו היום אני צריך לרוץ חודש של 250 ק"מ חודשיים ומעלה בניגוד להתחלה שרצתי 50 ק"מ חודשיים וירדתי במשקל.למי שיש עודף משקל, ספורט בנוסף לתזונה רגילה, יוביל להורדה איטית במשקל.מי שנמצא כבר באיזור המשקל הנורמלי, ספורט לא בהכרח יוביל להרזייה.זה ברור כמו שגרונר טוען, שחצי שעה הליכה (ובמסלול שאני רץ יש הרבה אנשים שהולכים לאט יותר מהקצב שהם מסתובבים בקניון) לא מקנה לאותו אדם את הגביע עם 3 כדורי גלידה וקצפת. מצד שני, מי שמבצע פעילות גופנית של 5 שעות שבועיות, יכול בשקט להתענג על גלידה איכותית (יוסק'ה תכין ת'קלקרים) פעם בשבוע.וקוביש, ברור ששמנים מוצאים יותר אנרגיה במנוחה. בשביל זה הם שותים דיאט קולה - כדי לאזן.

[רובי]

טוב.תרשו לי לסכם את הדיון המרתק על כך שפעילות גופנית אינה מרזה, בצמד מילים שלא רק מתאר במובן מטאפורי את הטעם שבדיון כזה, אלא גם הוא מייצג שקילות של ממש במובן הפיסיקלי:<font size=5>פרפטום מובילה</font id=size5>כשימציאו אחת, נוכל לבחון מחדש את הטעם שבדיון לעיל.

[יורם]

עזוב פרפטום מובילה, אני מכיר את פרפטום ג'זילה :http://www.youtube.com/watch?v=yjbpwlqp5Qwשווה שווה - אחלה מדינה סלובניה.גם המקור טוב : http://www.youtube.com/watch?v=37ZaSINRDGM&feature=fvwאחלה מתופף - סיימון פיליפס(ויסלחו לי דרי הפורום בעלי הטעם האנין ...)

[Rafi]

רובי סיכם את הדיון הערב, לאחר שהוא פגש אותי באיצטדיון - "אתה ההוכחה לכך שריצה לא גורמת לירידה במשקל".נאלצתי להסכים...

[agroner]

רפול, מה שיורם ניסה לומר לך הוא ש...אימון הפוגות באיצטדיון לא שקול לחלה אחת מצד שני, אתה, כמו אלון מזרחי, לא צריך להוכיח לאף אחד, שום דבר, והוכחת את זה אתחול באיצטדיון...

[Rafi]

גרונר, תודה על הפירגון. אבל יש עוד הרבה מקום בתחתית..בכל אופן זו הרגשה די נחמדה שהגוף שלך מסוגל להתמודד עם כל מיני קופים שאתה זורק לו.

[assafzim]

האמת, הפתעתם אותי. בחיי שלא ראיתי איך ההפנייה למאמר הזה תייצר כזה ויכוח. הלוואי שהיתה לי את היכולת לייצר כאלה ויכוחים בעבודה המקצועית שלי. אז קודם כל - שליש כרטיס לגן עדן כבר יש לי: חלושעס ורובי באותו צד של המתרס בויכוח. קירבתי את ימות המשיח. וכיוון שנחה עלי רוח של שלום ופיוס, אני לא אעקוץ את רובי, שכנראה כל כך עסוק באימונים לקראת סקרמנטו, עד שהוא לא הספיק לקרוא לא את המאמר, ולא את התגובה הקודמת שלי, לפני שהוא כתב את התגובה שלו. במקום זה אני אנסה להסביר שוב מה לדעתי מעניין וחשוב במאמר הזה. קודם כל - בדבר אחד אתם בוודאי צודקים: המאמר מנוסח לא כל כך טוב. לפרקים הוא כל כך מנסה להתגרות שהוא יורה לעצמו ברגל. אבל את המסקנה ש"ולכן לא כדאי לעשות פעילות גופנית כדי לרזות" העלו כאן בפורום. היא לא המסקנה של המאמר. המסקנה של המאמר היא אחרת לחלוטין, והיא מתיישבת היטב עם הניסיון שלי עם עצמי, ועם ההיכרות שלי עם לא מעט אחרים - פעילות גופנית פלוס "קצת לשים לב" זה לא תמיד מספיק כדי לרדת במשקל. שני העמודים עליהם ניצבת הדרך להורדה במשקל הם פעילות גופנית והקפדה על אכילה מושכלת. אנחנו כבר מזמן יודעים שרק הקפדה על דיאטה לא מספיקה בלי פעילות גופנית, ועכשיו אנחנו גם יודעים שההיפך נכון. למה?בלי פוסטמודרניזם, ובלי שיח. בלי נראטיב, ובלי גדל.קודם כל כי זה מה שמראות העובדות. אני יודע שמחקר מדעי טוב צריך להתעלם מהן, אבל הן מידע סטטיסטי, והן ניסוי מבוקר העלו שהעלאת רמת הפעילות הגופנית ללא שינוי מודע ומבוקר באכילה, לא מספיקה כדי לרדת במשקל. וזה הופך יותר ויותר נכון ככל שאנחנו קרובים יותר למשקל האידיאלי עבורנו.תראו, בקשר לטיעון האריתמטיקה של הקלוריות. לחשוב שהמחקרים שמוצגים במאמר לא עלו עליו לבד, עלול להתפרש כזלזול קל. אני משער שאם היינו זורקים על אחד החוקרים שמוצגים במאמר "הי גבר - פרפטום מובילה", הוא היה עונה משהו בסגנון: "ואללה? איך לא חשבתי על זה לבד? אם מוציאים 1200 קלוריות, ומכניסים רק 1000, הרי שצריך לרזות. גדול. הנובל בדרך. עכשיו הכל ברור. איך זה הצליח לחמוק ממני במשך שלוש שנים שאני עובד על הנושא?!" אבל בינינו, אחרי ההסתלבטות, ברור שזו הייתה גם התגובה הראשונית שלי - תוציא יותר, תכניס אותו דבר, תרזה. נקודה. קשה שלא לחשוב ככה. בכל זאת, תגובה ראשונית לחוד, ומחקר שיטתי לחוד. הטיעון האריתמטי הוא לא שלם, ואני שוב אנסה להסביר למה.בוודאי שאלתם את עצמכם לא אחת איך זה שרוב האנשים, רוב הזמן, שומרים על משקל יציב. זה הרי די מדהים כשחושבים על זה, לא? אנשים כמו חברי הפורום הזה שנותנים לאספלט שעות רבות כל שבוע, אנשים שרק משחקים כדורגל עם החבר'ה שלוש פעמים בשבוע, אנשים שלא זזים. רוב הזמן, רובם, שומרים על משקל קבוע. זה מדהים כשחושבים על זה שמספיק פספוס שיטתי של פלוס 50 קלוריות ביום, שזה שתי כפות אורז בקושי, כדי להעלות מדי שנה, כל שנה, בערך חמישה קילו. כלומר, פקשוש קטן בטייס האוטמטי נותן לנו מתחילת התואר הראשון ועד סופו פלוס 15 קילו למותניים. מהשחרור עד יומולדת 30 כמעט חמישים קילו. מהצד השני, החבורה שנותנת לכולנו השראה עם האימונים לאמסטרדם שורפת סדר גודל של 5000-8000 קלוריות בשבוע באימונים. אם הם יפספסו בכמות האכילה שלהם בצורה עקבית 150 קלוריות ליום, בתוך חצי שנה הם ירדו לפחות 5 קילו. אז כן, כולנו יורדים קצת במשקל לקראת המרתון, אבל בהתחשב בזה שאף אחד פה לא מודה בספירת קלוריות, מה שמפתיע זה כמה מעט אנחנו יורדים במשקל בתקופה כל כך אינטנסיבית של אימונים. אותי לפחות, זה די מרשים כמה מדויק המנגנון שאומר לנו כמה לאכול. ועכשיו, מילה על המנגנון.ובכן, המנגנון הזה מושפע מהרבה דברים. גנטיקה, סדר יום, וכן, אין להכחיש, מפרסומות של מקדונלדס. אבל מסתבר שהגורם שמשפיע יותר מכל גורם אחר על כמות הקלוריות שאחנו מרגישים צורך להכניס, הוא כמות הקלוריות שהוצאנו. זו עובדה מתועדת היטב. המנגנון הזה הוא אמנם פלא אבולוציוני, אבל הוא גם מכשול למי שדווקא לא רוצה לשמור על משקל גוף קבוע. האנלוגיה של המכונה שעובדת יותר ולכן אם רק תיתן לה פחות אוכל היא בוודאי תרזה היא לא טובה. המכונה המדוברת בנויה כך שאם היא תוציא יותר קלוריות, היא גם תרגיש צורך להכניס יותר קלוריות. ואם לא הייתי ברור מספיק - לא בגלל שהמכונה תפרגן לעצמה שווארמה אחרי כל אימון של חצי שעה. אלא בגלל מנגנון איזון משוכלל ומדויק להפליא.זה, אגב, רק אחד מכמה נושאים שהוצגו במאמר, להערכתי גם האחרים מובאים שם בצורה די משכנעת. חלק יותר וחלק פחות, אבל סה"כ התוצאה די משכנעת.שתי מילים לסיכום. שמתי את הקישור בעוף-טופיק ולא בפורום המרכזי כי אני חושב שהרלוונטיות שלו למי שרץ 10 פלוס שעות בשבוע, היא קיימת, אבל מוגבלת. לעומת זאת, למי שהולך ארבע פעמים בשבוע, שעה כל פעם לחדר כושר (והלוואי שכל עם ישראל היה עומד בסטנדרט הזה. היה אפשר לסגור חצי ממחלקות הלב בארץ) זה מאמר רלוונטי מאוד. מי שמקווה שזה שהוא עולה על הקרוס טריינר 4 שעות בשבוע, ו"שם לב מה הוא מכניס לפה" מספיק כדי לרזות, עלול בהסתברות לא קטנה, להתאכזב. גם אני, שקיוויתי להיות שלושה קילו פחות במרתון האחרון שלי הופתעתי לגלות שלמרות 10 שעות בשבוע על האספלט, לפעמים יותר, הקילוגרמים לא נעלמו מאליהם. וזו המסקנה שלי מהמאמר הזה: סחטיין על השחיפים הטבעיים, אבל להרבה אנשים אין מנוס מלהקפיד על דיאטה כדי לרזות. הריצה לבד לא בטוח שתספיק. אה, כן. ואני מוכן להתגמש בנושא בלייזר, אבל אני עדיין חושב שהוא מגזין די מוצלח בסך הכל.

[shohat]

אני מוכן להסכים לתשעים אחוז ממה שכתבת, ועדיין נותרות ההערות הבאות:1. אנשים לא עולים 15 קילו במהלך התואר בגלל עוד שתי כפות אורז בארוחת ערב (רמז: אוכל קפטריה, pop soda ו - Reeses pieces).2. אצלי ההבדל בין דיאטה של 140 ק"מ לשבוע לדיאטה של 80-90 קילומטר לשבוע שווה שישה קילו. עובדה. 3. אין ספק בכך שפועלת וריאציה על חוק התועלת השולית הפוחתת, כך שמי שסובל מעודף משקל רב יחסית, ועובר ממצב סדנטי לאימונים (ולו בהיקפים של 40 דקות 4 פעמים בשבוע) יירד במשקל מהר, ולא מעט, ולעומת זאת מי שטחן שבועות של 160 ק"מ לשבוע כבר לא ימצא מאיפה להוריד (ויחזיר משקל עם הזיוף הקל ביותר). מצטער, אבל גם התגלית הזו לא תביא נובל. 4. הבעיה איננה בטיעון שלך פר-סה, אלא באופן ההצגה שלו. לא צריך לטעון "בשביל לרזות לא צריך לעשות פעילות גופנית". מספיק לטעון "כן, ברור שפעילות גופנית היא מצוינת מהרבה בחינות. לא בטוח שהיא מרזה" (ר' הפוסט הראשוני שלך) כדי למתוח את הדברים הרבה מעבר להסבר היפה והמאוזן האחרון שכתבת (שיש בו נסיגה מן היומרה של המאמר) וכדי לתמוך מסר פופוליסטי שמתפרש כ"כל הפעילות הגופנית הזאת היא overrated).עכשיו אנחנו מסכימים.