לאסה וירן - אין לך כלום על הבחורה הזו

[shohat]

הגירסה המודרנית לשאלה - מה עושים אם נופלים?קמים!!!!(גם אחרי שמקבלים ספייק לפרצוף)לצפות ולא להאמין - http://www.trackandfieldnews.com/wp/?page_id=256והוידאו (חכו ל - 1:42 דק') - http://www.flocasts.org/flotrack/covera ... 3&id=13687

[יוחאי]

כמאמר הצדיקים: הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם נופל וקם...

[עידו גרינברג]

לא יאומן... אתם חושבים שהיא הייתה ממשיכה אם זה לא היה שליחים? אני חושב שיש להם שם משהו שדי חסר בארץ - הזדהות עם הקבוצה/אגודה.להוציא את המועדון שלכם, כל האגודות בארץ (עד כמה שאני יודע) משמשות לעניין טכני של רישום אתלטים - אין הזדהות עם האגודה ולא יריבות בין מועדונים. אמנם קשה יותר ליצור קבוצה מגובשת בספורט אישי, במיוחד כאשר רוב האתלטים מתאמנים לבד, אבל יכול להיות שזאת בדיוק אחת הבעיות המרכזיות בשיווק של הענף? אם לאתלט לא אכפת באיזו אגודה הוא נמצא, איך יכולים להיות אוהדים לאגודות? ואולי בעצם לא נורא שהאוהדים יהיו על בסיס אתלטים בודדים ולא מועדונים? מה דעתכם?ד"א, דבר נוסף ששיש לאמריקאים לפי התמונות - רצות טובות מראה (:ודבר אחרון, מישהו יודע מה בדיוק הן רצו שם? (פעם ראשונה שאני רואה זינוק לשליחים כמו ל10000)

[יורם]

אני לא יודע אם היא הייתה ממשיכה אם זה לא היה מרוץ קבוצתי אבל אני מניח שבאותו שבריר שניה המחשבה על הקבוצה שלה חלפה במוחה.אכן, עידו, בחור חכם אתה (ומסתבר שלא רק במתמטיקה...). הזכרת את הנקודה המרכזית שקשורה לקידום הענף.לא מרוץ לילה לבן, לא מרוצים עם פרסים, לא 1000 רצים במרוץ, לא רץ בודד ברמה של גברסילסי, לא יללות על חוסר תמיכה מצד הרשויות יקדמו במשהו את הענף.ללא מועדונים מקומיים, אשר יהוו מוקד משיכה ובית לרצים בכל הרמות והגילאים ואשר יתרמו להרגשת השייכות ולהעלאת המוטיבציה (גם אם מדובר בספורט של אינדיבידואליסטים) הסיכוי להעלאת הרמה, המודעות והתמיכה בספורט זה הוא ירוד.אני חושב שהמודל שלנו יכול להיות מיושם בהרבה מקומות. לא אסתיר שיש לנו הרבה קשיים והרבה מקום לשיפור אבל הרעיון, כפי שאנחנו מממשים אותו, הוא נכון (לדעתי). אנחנו רק בהתחלה ואני מקווה שלא נהיה אפיזודה חולפת.אגב, ניתן גם להזכיר את מועדון רצי רמת השרון אשר עובד במתכונת דומה לשלנו.

[doron2008]

ואכן יורם, מועדונים בעלי קוי אופי דומה (אם גם לא בעלי איכות רצים זהה) קיימים בעוד לא מעט מקומות בארץ. מסכים שזה הבסיס להעלאת רמת הריצה בארץ, ובוודאי להרחבת הבסיס שיאפשר הצמחת איכות מתוכו.

[Rafi]

יורם, שמח שהזכרת את רצי רמת השרון. עברה בי תחושת חוסר נוחות כשעידו כתב שרק במועדון ארוחת הבוקר יש הזדהות. לגבי יריבות - מה אין יריבות עם רן שילון?לעצם הנושא. המודל האמריקאי בנוי ומבוסס, מעבר לתרבות הספורטיבי, על הקולג'ים. לנו, בגלל הצבא, חסר השלב הכל-כך חשוב בתרבות מועדוני הספורט. אנשים מגיעים לאוניברסיטה, לאחר הצבא, בגישה משימתית - האוניברסיטה היא בית-חרושת להתפתחות כלכלית, לא מקום המייצר הזדהות.נוצר כך פער של כ-7 שנים, ששלבי הקמת המשפחה ובניית הבסיס הכלכלי מגדילים אותו לשנים נוספות. האם ניתן לגשר על הפער, ניתן.

[shohat]

עידו, מה שהן רצות הוא ה - Distance Medley Relay - מקצה נפוץ ואהוב במיוחד בתחרויות תיכון ומכללות בארה"ב (שחלק לא קטן מהן הן תחרויות Relays, שבהחלט תורמות לאטרף קבוצתי). ה - DMR מורכב מארבעה רצים, שכל אחד מהם רץ למרחק אחר, בדרך כלל לפי הסדר הבא:1,200, 400, 800, ולסיום 1,600.המפתח "לגשר על הפער" (כפי שהגדיר זאת רפי) הוא בתיכונים. אין דרך אחרת, וצריך להיות שם כדי להבין.

[Rafi]

נחשון, אז בו נאמץ תיכון ע"י המועדון ונראה איך זה עובד.בניית קבוצה לתיכון הספציפי, 2-3 אימונים בשבוע המועברים ע"י חברי המועדון. הם יוכלו להצטרף לריצטיולים של קובי (שיחיבו בשל כך הדרכה יותר מובנית) וכו'.

[יורם]

רפי,בעבר עשינו זאת. כשאתי הייתה בבית ספר הניסויי, היא בנתה שם יסודות מוצקים והביאה את בית הספר הקטן הזה להישגים ברמה הארצית.רבים מהילדים הצטרפו בזמנו לאימונים שלנו והגיעו להשגים משמעותיים. לאחר שאתי עזבה את בית הספר לא הייתה המשכיות. איתנו נותרו רק רותי, שקד ושירה.על מנת לקלוט נוער (ולא רק נוער) חייבים מישהו שירכז את הנושא. כרגע יש לנו בעיה עם זה.הנושא עומד בראש סדר העדיפויות שלי אבל יישומו ייקח יותר זמן ממה שאני רוצה.דורון, לצערי אני לא מכיר עוד הרבה (וגם לא מעט...) מועדונים שפועלים באופן דומה. אני לא מדבר על מספר חברים שנפגשים בצורה קבועה ומתאמנים.

[Rafi]

יורם,לדעתי, הנושא מצדיק ערב פתוח של המועדון לשיחה (מובנית) על הנושא.

[shohat]

הרעיון יפה, והלוואי שנצליח ליישם, אבל לא בטוח בכלל שזה המודל לגשר על ה"פער". בואו ננסה להתבונן מהיכן בעצם נובע הפער (בהנחה שהוא לא נובע רק ממחסור בכשרונות).אני זוכר את השוק שקיבלתי כשהגעתי לאמריקה בכיתה ט', נכנסתי לתיכון עם 4,500 תלמידים, ובחודש הראשון ללימודים, לקראת Homecoming, בוטלה השעה השלישית ללימודים לטובת מה שנקרא pep rally. כל בית הספר נדחק אל אולם הספורט, תחילה נכנסו המעודדות, אחר כך התזמורת, רעש מחריש אזניים, צעקות עידוד, ואז שחקני הפוטבול. המורים, ההנהלה - כולם שם כחלק מהצביון של בית הספר (מה שהם קוראים school spirit)) ... קבוצת הפוטבול שלנו סיימה את העונה עם אפס נצחונות ושמונה הפסדים. נו שוין, בכל זאת באנו למשחקים (כדי לפגוש את הבנות).יש כאן עניין של מנטליות, אבל גם של אמצעים, כסף, השקעה, אוירה חברתית,הבחור שבגיל 14 מצטרף לקבוצת האתלטיקה של בית הספר נכנס קודם כל למסגרת חברתית, שהופכת למקום התומך והמוגן ביותר עבורו בבית הספר למשך ארבע השנים הבאות (זה שונה לגמרי מלהיות אחד משלושה פראיירים בירושלים שמגיע פעמיים בשבוע לגבעת רם ורץ עם "הזקנים"). ועוד לא דיברנו על החימום המשותף עם קבוצת הבנות... מלכתחילה, הוא עושה את זה הרבה פחות בגלל חלום הריצה, מאשר כחלק מתהליך של השתלבות במסגרת חברתית ובפעילות מחוץ לשעות הלימודים. אם יש לו כשרון מיוחד והוא בולט בקבוצה – זה בונוס.בתקופת התחרויות, יהיו לו שתיים-שלוש תחרויות בשבוע. כן, השיא האישי חשוב, אבל חשוב יותר להביא נקודות לבית הספר, שהקבוצה תנצח. תחרויות ראש בראש מול בתי הספר האחרים במחוז, מול החברים מהצד השני של השכונה (מתפתחים קשרים ויריבויות). לפעמים רצים שניים או שלושה מקצים באותה תחרות, בשביל הניקוד. אח"כ מגיעה סדרה של תחרויות איזוריות, קרנבל עם המוני משתתפים: conference, county, state sectionals, state groups(הייתי ממשיך הלאה, אבל אני לא כל כך מוכשר)ביום של תחרות – כל החברה' לובשים עניבות לבית הספר או חולצות של הקבוצה, עוברים במסדרון, כולם מעודדים אותם - "בהצלחה", "תן להם בראש" וכאלה. למחרת, בשידור ההודעות (מבזק חדשות בית הספר) שפותח את הבוקר, ישמע כל בית הספר על הנצחון או ההפסד, ומי היו המצטיינים. העיתון המקומי ידווח על התוצאות. כיפים במסדרון במעבר מ – US History II לטריגונומטריה. מה אפשר להגיד? זה נחמד.וכמובן הסטנדרט: מאמנים קבועים בבית הספר, מתקנים וציוד הולמים ומודרניים (כן, כולל מסלול טרטן), מורים לספורט שמפנים רצים מוכשרים אל המאמנים, מערך קבוע של הסעות, ארוחת סיום עונה חגיגיות אליה מוזמנים ההורים. כל מי שנכנס לאולם הספורט של בית הספר רואה את טבלת שיאי בית הספר, וכל נער מפנטז שאולי השם שלו יהיה פעם שם (תמיד מותר לחלום).על המושג Varsity Jacket שמעתם? או על המושג Varsity Letter? כל אחד צריך "להרוויח" את הזכות ללבוש את אלו (על-ידי צבירת נקודות עבור הקבוצה או ותק), ולהציג בגאווה את ההשתייכות שלו לקבוצה א' של בית הספר המסוים.מה שאני מנסה לתאר- על סמך זכרונות סלקטיביים- הוא מערכת כלל ארצית מבוססת מסורת - שממנה ניזון הספורט. זה לא בא מעצמו. זה צומח באווירה של טיפוח, של התלהבות, של מסגרת תומכת, של רלוונטיות לפי עולם המושגים של ילדים בגיל ההתבגרות (תופתעו להזכר: רואים את העולם ואת סדרי העדיפויות קצת אחרת בגילאים הללו).חזרה לארץ - כמובן שצריך להתחיל בקטן.אבל המפתח לשינוי משמעותי של מצב האתלטיקה כאן לא מצוי לדעתי בקבוצות כמו שלנו - שהן דבר מבורך כשלעצמו, אבל בכל זאת אחר - אלא דווקא בהקמת ליגה בית ספרית (דוג' מסוימת ודי מוצלחת יש בענף הכדורסל). את המאמץ, התמריץ, התקציב - הייתי מפנה לתוך מערכת בתי הספר התיכוניים, כי שם יותר קל לבנות מסורת ולייצר מוטיבציה.המודעות בקרב מורים לספורט לא תצמח מעצמה. היא תגיע כאשר תוקם מסגרת רלוונטית לתחרויות, שיתמרצו הישגים (גם של בית הספר, גם של המאמן-מורה וגם של תלמידים).אם לאמץ קונספציה - זו הקונספציה (לדעתי).ולא, לא נראה לי שזה יקרה בקרוב...

[רובי]

ובארה"ב זה נמשך גם ביתר עצימות בקולג'ים.כשביקרתי בברקלי בנובמבר האחרון באחד הימים כל האנשים ברחובות הסתובבו עם חולצות בצבע כחול צהוב עם סמל הקמפוס.מסתבר שהיה משחק כדורסל (לא חשוב מדי אגב) של הנבחרת המקומית וההפנינג נמשך לאורך כל היום.אני מסכים עם נחשון שבכדי ליצור רוח גבית מעין זו זה תהליך ממושך שמצריך לשנות לא פחות מאשר את מערכת הערכים של החברה כאן בארץ. אבל לפי דעתי זה משהו שראוי מתי שהוא, באיזה שהוא מקום, להתחיל.בתור התחלה ליצור איזו הבנה שלהשקיע מעצמך בספורט תובעני זה משהו שיש בו גם סוג של רווח זו התחלה טובה. אולי הדרך היא באמת להשיג דריסת רגל כל שהיא של אגודות האתלטיקה בתוך בתי הספר. מסכים עם נחשון שצריך ליצור תחושה אצל מורי הספורט וההנהלה ששיתוף פעולה זה משהו משתלם. אפשר לעשות דברים פשוטים כמו למשל לדרוש מהמורים לדאוג לציין בצורה פומבית הישגים של אתלטים מבית הספר שהושגו גם במסגרת תחרויות של איגוד האתלטיקה. להגדיל את החשיפה של האתלטים וגם אולי לעורר התעניינות אצל אחרים.אולי בהמשך אפשר יהיה גם ליצור מצב שבו מאמני אתלטיקה מתארחים בשיעורי ספורט ונותנים לילדים הזדמנות לטעום משהו אולי שונה ממה שהם מכירים משיעורי הספורט הרגילים.וכן, ברור שזה מחייב מאמץ, התמדה והמון רצון טוב מצידם של אנשים שאין להם מחוייבות רישמית לדבר.

[יורם]

נחשון, מה שאתה מתאר זה אוטופיה. קונספציה כזו לא תמומש בישראל בקרוב - ולא בכלל. לא כל מה שאפשרי בארה"ב אפשרי גם כאן. מועדוני ספורט בית ספריים קיימים, אבל הכיוון הוא לא אתלטיקה (ולא יהיה גם בעתיד). גם כוח האדם לא מתאים ...אני מסכים שדרושה תשתית בבתי הספר (לא בטוח שכל ה-show שתארת דרוש) אבל מועדוני ריצה מקומיים יכולים להוות את הבסיס לטיפוח, קליטה והמשכיות של נוער מוכשר. מכיון שבריצה (בעיקר למרחקים ארוכים) מגיעים לבשלות בגיל מאוחר יחסית, חייבת להיות מסגרת מעבר לבית הספר שתומכת לאורך זמן. לא ניתן להשוות ריצה לכדורסל. בכדורסל ילדים בני 18 יכולים להרוויח בשנתיים מה שגברסילסי ירוויח בכל הקריירה.לדעתי המפתח הוא כן במועדונים מקומיים ובגוף שיחבר ביניהם (כנראה שאיגוד האתלטיקה זה לא הגוף המתאים).נושא ההמשכיות מודגש בעיקר אצלנו עקב הצבא. גם אם נותנים לבודדים מעמד של ספורטאי מצטיין, ההפסקה הכפויה של 3 שנים תעשה את שלה ותגרום לרבים לפרוש.את נושא השייכות, מסורת ומוטיבציה ניתן לממש גם במועדוני ריצה מקומיים. כאמור, בית ספר מסתיים בגיל 18.וגם לי לא נראה שמשהו ישתנה בקרוב, אך בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ננסה לעשות את המקסימום.

[רץ ירושלמי]

יורם שכחת מועדון יקר בירושלים (אם אינני טועה מועדון העבר שלכם) הסוללים ירושלים שמשלב את כל הגילאים וכל הרמות.בכלל לקידום הענין פילוגים לא תורמים הרבה !

[חלושעס]

זלמן, אני בטוח שטעות סופר נפלה בידי יורם. מועדון "הסוללים" הוא בהחלט דוגמא ראויה ומוערכת ע"י כולנו.