אני אתחיל בזה שתקופת האימונים לטבריה 2016 הייתה הטובה והמהנה ביותר שהייתה לי עד היום. הכל זרם, שטף, התהליך עבד כמו שצריך, שום אלמנט של לחץ או חשש, הרבה ציפייה, וגם כשאימונים מסוימים לא הלכו - שחררתי והמשכתי הלאה בחיוך. הק"מ הגבוה בא באופן טבעי וכהמשך ישיר לשנה שעברה. שמתי את הדגש על אימוני טמפו ועל ארוכות כי הרגשתי (שוב, כהמשך משנה שעברה) שזה מה שעושה לי טוב. באינטרוולים של ימי שני באצטדיון כמעט תמיד היה לי יותר לתת, אבל השארתי כוח להמשך השבוע, ובתחושה שלי זו הייתה הדרך הנכונה עבורי.
מאוד מרוצה מהתקופה הזו, שהתחילה כבר בחודש יוני בריצות ביער אשתאול ובהר איתן והמשיכה אל תוך תכנית האימונים מספטמבר באופן טבעי, ושוב - מאוד נהניתי בה, המון מהחברה שהייתה סביבי ומהשגרה והדינמיקה שהתפתחה סביבה. כיף גדול!
המרתון עצמו, שהיה אמור להיות רגע השיא של תקופה אדירה, היה אכזבה חלקית. רצה הגורל ומזג האוויר היה מחורבן.
אני יוצא מהמרתון הזה בתחושות מעורבות. מצד אחד באסה שאחרי תקופת אימונים כל כך טובה המרתון קצת נדפק בגלל סיבות שאינן תלויות בי, ובעיקר באסה שבק"מ האחרונים של המרתון התפרקתי והקצב התרסק, מה שמאוד לא אופייני לי. מצד שני בכל זאת שיא אישי של 3 דקות, אז בשורה התחתונה אני מבסוט
במרתון הזה הימרתי על הכל. הלכתי על הקצה, כשאני יודע שבתנאים אופטימליים, אם הכל יסתדר כמו בשנתיים הקודמות, אני נותן את תוצאת החלומות שלי. זה סיכון גדול, אבל זה היה סיכון מחושב שלקחתי אחרי מחשבה רבה. למרות זאת, לא התחשבתי במזג האוויר וההשלכות שלו (למשל נעליים כבדות מכמות המים שבהן), והלכתי על ההימור הזה למרות התנאים הכמעט מפתיעים. לא מצטער על זה לרגע. אם הייתי פותח מתון יותר ב-2-3 שניות לק"מ, סביר להניח שההתפרקות בסוף לא הייתה מגיעה, או שהייתה מתונה יותר - דעיכה במקום התפרקות, ואז הזמן שלי היה טוב יותר, אבל כאמור מרוצה מהבחירה שלי ומהתוצאה שלה. הרגשתי שאני מספיק מנוסה כדי ללכת על הקצה ואני לוקח אחריות על הבחירה שלי.
את המרתון פתחתי בדיוק כמו שתכננתי, כאמור בלי להתחשב במזג האוויר ובתנאים הזוועתיים. כשעמדתי על קו הזינוק כבר הבנתי והפנמתי ש'הלך המרתון' - אין מצב לעשות פה את הזמן שתכננתי, ובכל זאת הלכתי על הזמן המקורי, על הקצה. אחרי ה-2-3 ק"מ הראשונים, כשהסתיימו נהרות המים, מצאנו את עצמנו דבוקה של 4 רצים - עמיחי, קובי, תומר (מהקבוצה של גיל לוטם) ואני. לאחר מכן הצטרפו גם שתי הנשים המובילות - לורנה ("אז מה, את באה לפה הרבה?
) והקנייתית. עד החצי הקצב היה בדיוק לפי התכנון - 3:50 דק'/ק"מ - ממש על השנייה. הגענו לחצי ב-1:20:50, והיה נוח. בסיבוב בעין גב החל המשבר, כשהרוח הפכה לרוח פנים. קלטנו כולנו שאין מצב להחזיק את הקצב הזה, אז הורדנו באופן טבעי 3-4 שניות לק"מ. בשלב מסוים קובי נעלם לנו מאחור. החזקתי די בסדר עד ק"מ 28 פחות או יותר, כשאז החלו כאבים בשרירי הירכיים והבנתי שאין מצב שאני ממשיך בקצב הזה. האטתי בעוד 2-3 שניות לק"מ. עמיחי ותומר החלו להתרחק, ושתי הבנות בכלל עפו קדימה (ההתרסקות שלהן הייתה עניין של זמן).
במהלך הק"מ הבאים שמרתי על קשר עין עם עמיחי ותומר וניסיתי לשמור על קצב של סביב 3:55. בשני המרתונים הקודמים שלי היה לי כוח להגביר ב-1-2 שניות לק"מ מק"מ 35 ועד הסוף, אבל לא הפעם. האטתי לסביב 4 דק"מ, בקושי אדיר שכמותו אני לא זוכר. נו, שרפתי את עצמי ועכשיו אני נושא בתוצאות. בשלבים מסוימים החלה אפאתיות, ואפילו מחשבות על פרישה. כשהן באו העפתי אותן מהר מאוד ("תקשיב טוב יא חתיכת בן זונה. 7 חודשים אתה מתאמן לזה. נשארו 20 דקות. תרים ת'ראש ותרוץ!", ו"גם אם אני רץ על 5 דק'/ק"מ אני שובר את השיא האישי שלי"). אז המשכתי. הקצב ירד לסביב 4:10-4:15, והקושי עצום. קטעים שלמים מהחלק האחרון אני אשכרה לא זוכר. מכרים סיפרו לי שהם קראו לי ועודדו אותי, ואין לי מושג, כאילו לא הייתי שם. לקראת הסוף איבדתי קשר עין עם עמיחי, שעף קדימה (ריצה גדולה אחי! כל הכבוד! מלך!), ורק את תומר ראיתי לפניי. גם לו היה קשה לפחות כמוני. שתי הבנות שעפו קדימה התרסקו שתיהן - אחת פרשה והשנייה האטה, ולמרות שהורדתי קצב עקפתי אותה כאילו היא בהליכה (סיימה 5 דקות אחריי).
אל קו הסיום הגעתי בקושי אדיר. בתמונות ראיתי הבעת סבל על הפנים. יאללה נגמר. 2:46:28 - שיא אישי של כ-3 דקות. רחוק ממה שתכננתי גם בתרחיש האופטימי וגם בריאלי, אבל שוב - בהתחשב בתנאים הקשים ובהתחשב בכך שהימרתי על כל הקופה - אני מאוד מרוצה מהתוצאה.
אחרי שהתלבשתי (שלומי ואפרת - תודה, מלאכים!) ואכלתי משהו, שרירי הרגליים התאבנו ולא הצלחתי לזוז. כאבי תופת שתקעו אותי במקום. ניסיתי לדדות לכיוון המלון (רציתי לחכות שכולם יסיימו את הריצה, אבל לא הצלחתי...). לא הצלחתי. אמבולנס שעבר לידי שאל אם אני צריך פינוי לבי"ח. עניתי "לא בי"ח אחי - רק עד המלון...
). וואללה יצא גבר ולקח אותי. בלעדיו אין לי מושג איך הייתי עושה את הדרך. 20 דקות של מקלחת חמה עזרו לשחרר קצת את הכאבים.אומרים שההבדל בין סיוט לחוויה הוא שבוע, מה שאומר שבעוד כמה ימים כולנו נסתכל אחורה ונצחק. ויש ממה, כי באמת היה אדיר. הכל, מתחילת תקופת האימונים ועד הטבילה בחמת גדר לפני שנתתי גז הביתה לסוף שבוע מפנק. חוץ מזה, טבריה 2016 הוגדר אצלי מראש כתחנה בדרך למטרה - טבריה 2017. יאללה, או-טו-טו מתחילים!
