עמוד 1 מתוך 3

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 05:36
על ידי Amitay
9:05 במוקדמות

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 09:06
על ידי hermes

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 10:27
על ידי חלושעס
חבל.

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 10:57
על ידי foggy1
אכן חבל. יש לי הרגשה שהועד האולימפי התיש את הספורטאים במרדפים אחרי הקריטריון ורובם הגיעו לאוליפידה אחרי השיא. מנגד היו ספורטאים שהבטיחו את מקומם באולימפידה מזמן לדוגמא הטניסאים שלא ראו באולימפידה את אירוע השיא של השנה.

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 10:59
על ידי חלושעס
אתה צודק חנן, ראוי היה לבטל את הקריטריון.

איתי מגידי

פורסם: 16 אוגוסט 2008 12:30
על ידי assafzim
באמת חבל. איתי הוא ספורטאי בכל רמ"ח. הציטוט שלו ב Ynet, אחרי שירד כואב ונבוך מהמסלול, היה ממש נוגע ללב."הדבר האחרון שרציתי הוא לא לזנק, ואחר כך לא לסיים. גם תוצאה של 9 דקות לא רציתי, אבל זה עדיין יותר טוב"יודעים מה, בהתייחסות לדיון אחר, אני חושב שאיתי מגידי הוא ספורטאי חובב ענק, במובן הכי נפלא של המושג.ומאיר אינשטיין וידידו וינגרטן, שהשוו אותו תוך כדי ריצה לאריק מוסמבני, איבדו את מעט מאוד ההערכה שעוד הייתה לי אליהם.למי ששכח - [url="http://en.wikipedia.org/wiki/Eric_Moussambani"]אריק מוסמבני[/url]

איתי מגידי

פורסם: 17 אוגוסט 2008 00:23
על ידי אמיתי א
לדעתי, ביחס לתנאים שיש בארץ, שסוג של חובבנות עוטפת את האתלטיקה, איתי מגידי הוא מקצוען אמיתי.

איתי מגידי

פורסם: 17 אוגוסט 2008 00:44
על ידי עידו גרינברג
אני לא יודע למה אתה מתכוון ב"ספורטאי חובב ענק". איתי מגידי הוא אתלט מקצוען ומקצועי בכל מובן שאני מכיר. אולי תסביר או תפנה ל"דיון האחר"?(אפשר אפילו במסר אישי, כי אני לא אהיה פה בשבועיים הקרובים ויש מצב טוב שכשאני אחזור אני אפספס את סוף השרשור הזה...)ובקשר לריצה עצמה, אני יכול להבין את הרצון של איתי לסיים את הריצה ולממש את הזכות להשתתף באולימפיאדה, שהוא השיג במאמץ כ"כ גדול. יחד עם זאת, אני עדיין שואל את עצמי אם כנציג של המדינה לא היה ראוי יותר שהוא יקריב את הכבוד (שמגיע לו) ויפסיק כשהוא מרגיש כאבים, כדי לא לבזות את האתלטיקה הישראלית מול כל העולם... צריך לזכור, מי שראה את הריצה לא ראה לחימה הירואית בפציעה, אלא השתרכות מביכה מאחור.

איתי מגידי

פורסם: 17 אוגוסט 2008 07:23
על ידי יורם
מסכים לחלוטין עם עידו.

איתי מגידי

פורסם: 17 אוגוסט 2008 07:36
על ידי יורם
ועוד משהו למתמטיקאים :מה גדול ממה -2:15:25->2:32:38 או 8:24->9:05 ?אנחנו לא לבד...

איתי מגידי

פורסם: 18 אוגוסט 2008 06:39
על ידי assafzim
הייתי קצת נרגש אחרי המירוץ. אולי קצת הגזמתי. התכוונתי להגיד שלמרות ההישג הבינוני מאוד, איתי בכל זאת ראוי להערכה על הרוח הספורטיבית בהוא הפגין. אם זאת, יש משהו בדבריו של עידו

איתי מגידי

פורסם: 18 אוגוסט 2008 06:40
על ידי assafzim
או. קי. ג'ט לג לגבות. בהוא הפגין=שהוא הפגין. אם זאת= עם זאת

איתי מגידי

פורסם: 18 אוגוסט 2008 08:11
על ידי אמיתי א
[url="http://www.nrg.co.il/online/3/ART1/774/787.html"]http://www.nrg.co.il/online/3/ART1/774/787.html[/url]

איתי מגידי

פורסם: 18 אוגוסט 2008 08:42
על ידי יורם
דווקא היום הייתה כתבה הרבה יותר סימפטית של אלי סהר "בישראל היום".

איתי מגידי

פורסם: 18 אוגוסט 2008 09:04
על ידי shohat
תודה אמיתי. עד כה נמנעתי מלהגיב, משום שלא שמעתי את ההתייסות של איתי לריצה, ולכן הכל ספקולציות ורכילות שעושות יותר נזק מתועלת. אחרי שקראתי את הדברים הקצרים שצוטטו מפיו, אני דוחה לחלוטין את הדעה העיקרית שהושמעה כאן, שממש הצליחה להרגיז אותי."יקריב את הכבוד שלו"?"לבזות את האתלטיקה הישראלית"? "צריך היה לקחת DNS או DNF"? (נכתב בשירשור אחר)למה? כדי שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו? זה בכלל עלינו? אנחנו האישו כאן? הכבוד שלנו? מישהו כאן הרגיש שהכבוד שלו נפגע מכך שרץ החליט לא לוותר על הרגע שעליו חלם בגלל פציעה? בגלל שבכל זאת החליט לתת את מה שהוא יכול ולעשות כמיטב יכולתו, להתמודד ולא לברוח? בואו נחזור לפרופורציה:איתי מגידי "ביזה" את האתלטיקה הישראלית בכך שהיה אחד משני רצים בלבד - והיחיד על המסלול - שהצליח לקבוע קריטריון אולימפי. הוא עשה זאת בהפגנת נחישות, עקביות, דבקות במטרה ורוח ספורטיבית שקשה מאד למצוא בסביבה הספורטיבית אצלנו.האם טייסון גיי ביזה את האתלטיקה האמריקאית בכך שכשל לעלות לגמר, כאשר רץ למרות שידע (וגם אם הכחיש - הוא ידע) שלא השתקם וחזר לכושרו לאחר הפציעה?האם פולה ראדקליף ביזתה את האתלטיקה הבריטית בכך שהחליטה לסיים את המרתון ביום רע במיוחד ולא לפרוש כשהתכנית השתבשה?האם ספורטאי בכלל יכול "לבזות" מדינה בכך שהוא אינו עומד בסטנדרט מקצועי או בצפיות שלו עצמו? האם זה הוגן שברגע של פציעה אכזבה ומצוקה, במקום לתמוך בספורטאי ולגלות אמפתיה, בישראליות טיפוסית ובציניות, נתרכז בריגוש הזול שלא סיפק לנו (תוך כדי שאנו מעבירים ערוץ בשלט)?עוד לא התבגרנו. אנחנו שבויים בתפיסה מזויפת של קולקטיב בהקשר הספורטיבי (שכמעט שאיננה חלה בארבע השנים שבין המשחקים). כולנו קבוצה של קוטרים רכלנים, שנהנים להרגיש כאילו הספורטאים האלה חייבים לנו משהו (חוץ מאשר להתנהג באופן ספורטיבי ומכובד ולתת את המקסימום שהם יכולים). אבל לאמיתו של דבר - ההצלחה וההישג הם בראש וראשונה אישיים ושלהם, וכך גם מפח הנפש והאכזבה. תבינו שהסיפור, עם כל הכבוד, הוא בכלל לא עלינו ועל מה שאנחנו מרגישים.וזו האמת: הבחירה לפרוש היתה הבחירה הקלה ביותר עבור איתי במצב אליו נקלע. בחירה קלה מדי. כשהוא החליט לא לעשות זאת, הוא החליט את ההחלטה המכובדת ביותר (נכונה או לא, רק הוא יכול לומר, אבל בוודאי מכובדת). חשוב יותר, זו החלטה שלו לקבל. זה הרגע שלו, שאותו הרוויח בזכות. הם שלו, ואין בהם דריסת רגל לאף אחד אחר (להוציא את מאמנו ואת מי שהוא מחליט לשתף).אם אנחנו מרגישים בושה או "בזיון", אז הבעיה היא אצלנו.