רשימות למגירה
פורסם: 27 אוקטובר 2012 05:06
אני מנסה להזכר באיך הכל התחיל.
זאת היתה תקופה לא פשוטה התקופה של ההתאוששות מהסרטן. היתה לי תחושה חזקה שבחיים, אבל בחיים אני לא ממש אוכל להתחרות שוב בטופ. יכול להיות שמהתחושה הזו צמחה ההרגשה שמותר לי לכופף את החוקים ולתת לעצמי קצת עזרה. חלילה לא יתרון, אלא רק משהו שיפצה על מה שהסרטן לקח ממני.
סוג של afermative action.
לא באמת האמנתי שזה יצמח למימדים של ניצחון בטור, וכשזה הגיע לשם אז זה כבר היה מאוחר מכדי לעצור. קשה לי להגיד היום אם מדובר היה בחזירות מצידי, התמכרות להצלחה, או אולי טיפשות. כי יתכן שהמניע היה באמת ראציונאלי, קר, פראקטי - האמונה שאסור לי לפרוש כך סתם פתאום עכשיו כי זה יראה חשוד. כמו שמישהו חכם אמר פעם, "אם אתה רוצה שהשקר שלך יתפוס אז אתה חייב לשקר בגדול. אנשים מסוגלים לזהות שקרים קטנים, אבל זה מעבר ליכולת שלהם לעכל מעשה הונאה בקנה מידה ענק. "
אני לא זוכר מי אמר את זה, אבל תודו שזה נשמע כמו רעיון חכם.
אתם יודעים שזה ככה.
זה הרי קל לבלבל אנשים דווקא כשהשקר הוא אבסורדי.
אפילו כשמישהו שולף אקדח לעיני מאות אנשים ומצלמות ותוקע שלושה כדורים בגב של ראש ממשלה, מספיק שהוא יצעק משהו בסגנון של "זה סתם, זה סרק, זה סרק" בכדי שאנשים לא מעטים במשך תקופה ארוכה יחפרו בכל מיני תאוריות קונספרציה ויאמינו שהיורה הוא בעצם הקורבן.
ככה זה אנשים - הם מטומטמים (הנחת יסוד מספר אחת).
אז דבר אחד שצריך לעשות בכדי שהונאה תצליח זה לשקר בגדול.
הדבר השני זה לגרור כמה שיותר אנשים למצב שבו הם יהיו מחוייבים לשקר.
וכאן, כמו בכל דבר בחיים, יש שלוש קבוצות של אנשים:
1) הקבוצה הראשונה כוללת את אלו שמודעים לתרמית אבל הם חיייבים להסתיר אותה כי הם שותפים לפשע מתוך בחירה.
הגיוס של אלו נעשה במתכונת של מעין תרמית פרמידה או פונזי - הרעיון הוא שכל הקבוצה לוקחת סמים כדי להגדיל את הסיכוי של מי שעומד בראש הפרמידה לנצח בתחרות. מי שמתמיד במשחק וגם מגלה כישרון, יהפוך בהמשך לפייבוריט של הקבוצה וכולם יעבדו עכשיו בשבילו. אם מישהו, חלילה, נתפס בבדיקת סמים, הוא לוקח את האחריות אקסלוסיבית על עצמו והקבוצה מפנה אליו את הגב.
פשוט.
יעיל.
הגירסה הסוציופאטית של אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
וכמו בכל פרמידה, גם כאן זה הרי ברור שהמשחק לא יכול לעבוד עבור אף אחד לאורך זמן. הוא בטח לא יכול לעבוד לטובת כולם. אבל זה לא משנה, כי אתם יודעים כבר איך זה עם אנשים - הם מטומטמים. כל מה שנידרש היה עבורי זה שהמשחק יעבוד לטובתי למשך תקופה ארוכה מספיק.
וזה עבד.
זה עבד.
2) הקבוצה השניה כוללת את אלו שצריך לגרור אותם לתוך המשחק בעל כורחם. מדובר באלו שאם הם היו יודעים מראש לאן הם הולכים להכנס, הם היו לוקחים 180 מעלות ותופסים מרחק. את אלו צריך למשוך באף לאט ובזהירות. שהם יבינו לאן הם נכנסו רק אחרי שהם הפכו כבר להיות שותפים מובהקים לפשע, מקום שקשה לצאת ממנו גם אם אתה רוצה לעזוב. והמאמץ הזה שווה כי האנשים האלו הם השותפים הכי טובים שלך לתרמית בדיוק מהסיבה שהם נתפסים כאנשים אמינים.
והרי זה כלל ברור וידוע שאם הפכת איש אמין לשותף לשקר, אז השקר הופך לקצת פחות שקר.
לא ככה?
3) את הקבוצה השלישית אני מגדיר כקבוצת הרוב הנאיבי מבחירה. מדובר באלו שלא בקיאים בסוד הדברים ושגם אין להם רצון לדעת מה באמת קורה. אנשי הבת-יענה. אלו שנוח להם להאמין שכוח רצון יכול להרים חולה סרטן למעמד של סופרמן מתוצרת אמריקה. אלו שרוצים להאמין שמוסד פדראלי מכובד כמו ה USPS לא יתמוך במאפיה של נוכלים מסוממים. אלו שרוצים להאמין שיצרניות ענק של מוצרי ספורט כמו נייקי או אוקלי מעודדות מצוינות אמיתית בספורט. אלו שלחצו את ידך בחום לעיני המצלמות ורוצים להאמין שהם לא טיפשים. אלו שרוצים להאמין שצמיד הסיליקון הצהוב שהם קנו בדולר הוא משהו להתגאות בו.
ככה זה אנשים - הם רוצים להאמין (הנחת יסוד מספר שתיים).
מחוץ לשלושת הקבוצות האלו ישנו המיעוט הספקן - אלו שרואים גבר בשנות השלושים לחייו שמפגין יכולת על-אנושית עם ביצה אחת וחושבים לעצמם "זין!". אבל אלו גם אנשים שבמידה ומשהו נתפס בעניהם כחשוד הם לא ימהרו להסיק מסקנות ולהכריז "המלך עירום". כי הם אחראים. הם ימתינו ויחכו לפיסת מידע שאינה משתמעת לשני פנים. כל מה שעליך לעשות אם כן הוא להשתדל לא למעוד. במידה ומעדת, נסה לייצר כמה שיותר אמבילנטיות סביב המקרה. אנשים ספקנים אף פעם לא ישמיעו עמדה נחרצת במצב של עמימות, וזו חולשה שניתן וצריך לנצל ללא מידה של הססנות או ספק.
יתרה מזאת, אם מישהו מאלו יעז לבטא ספקות בנוגע לכשרות ההצלחה שלך, הדבר הנכון לעשות הוא להחזיר לאותו אדם בהאשמת נגד מרומזת. לא צריך ללכת רחוק. הרעיון הוא רק להוציא את אותו אדם משיווי משקל ולדחוף אותו לעמדת התגוננות.
אז זה התחיל בשקר קטן שהפך לשקר גדול.
אבל לשקרים גדולים יש מגרעת כך מסתבר - כששקר גדול ממשיך לגדול הוא הופך לשקר גלוי. וכששקר גלוי ממשיך וגדל אז הוא לבסוף הופך לפארסה.
זה מה שנהיה מספורט הרכיבה מכל הסיפור - פארסה.
ואף אחד לא רוצה להודות בזה שהוא חלק מפארסה.
לא ככה?
מסתבר שלא ככה.
אני לא יודע איך אנשים ישפטו את התהליך שעבר ספורט הרכיבה על אופניים במהלך 20 השנים האחרונות, ואיך הם ישפטו את החלק שלי בכל הסיפור. אני אבל מוכן להתערב איתכם שיהיה מי שיגיד שעשיתי שירות ענק לענף. שצריך היה מישהו שיקח את הסימום בספורט לרמה של פארסה בכדי לייצר זעזוע שיכול להוביל אנשים למסקנה שענף הרכיבה, או כל ענף ספורט אחר לצורך העניין, חייב שינוי עמוק ויסודי.
כן, לאנס ארמסטרונג היה רע הכרחי הם יגידו.
ויהיו גם בטח אלו שיתייחסו למקרה כאל חלק מתופעה רחבה יותר - דוגמא נוספת לשחיקה של אימפריית ארה"ב. אימפרייה שהפכה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למקום שבו אנשים איבדו את גבולות הטעם הטוב. אימפרייה שהמוסדות הכלכליים שלה משחיתים את העולם כולו במשחקי פרמידה שמניבים רווח מידי לקבוצת אנשים קטנה. אימפרייה שספורטאי העל שלה משחיתים את הענף שאליו הם שייכים בכדי לקדם אינטרסים אישיים. אימפריה של משחקי פירמידה בכל מקום. מראית עין של שגשוג וכישרון שבאים להחליף את הדבר האמיתי.
אימפריה מקרטון.
אימפרייה בקריסה.
ויתכן שבעוד 40 שנים מעכשיו אף אחד כבר לא ממש יזכור שום דבר. הרי מלהסתכל על הילדים שלי, שהניצוץ היחידי בעיניהם הוא השתקפות מסך ה iPAD (מיני), אני יכול בודאות להגיד לכם שאם ישאלו ילד מהדור של הנכדים שלי "מי היה ארמסטרונג?", כל מה שהוא ידע זה להגיד ללא היסוס או ספק משהו בסגנון "הוא היה החצוצרן הראשון שרכב על אופניים על הירח!"
אתם יודעים שזה מה שיקרה.
ככה זה עם אנשים - מה שלא נעים להם לזכור, הם ממהרים לשכוח (הנחת יסוד מספר שלוש).
שלכם,
לאנס ארמסטרונג
רות סוף
זאת היתה תקופה לא פשוטה התקופה של ההתאוששות מהסרטן. היתה לי תחושה חזקה שבחיים, אבל בחיים אני לא ממש אוכל להתחרות שוב בטופ. יכול להיות שמהתחושה הזו צמחה ההרגשה שמותר לי לכופף את החוקים ולתת לעצמי קצת עזרה. חלילה לא יתרון, אלא רק משהו שיפצה על מה שהסרטן לקח ממני.
סוג של afermative action.
לא באמת האמנתי שזה יצמח למימדים של ניצחון בטור, וכשזה הגיע לשם אז זה כבר היה מאוחר מכדי לעצור. קשה לי להגיד היום אם מדובר היה בחזירות מצידי, התמכרות להצלחה, או אולי טיפשות. כי יתכן שהמניע היה באמת ראציונאלי, קר, פראקטי - האמונה שאסור לי לפרוש כך סתם פתאום עכשיו כי זה יראה חשוד. כמו שמישהו חכם אמר פעם, "אם אתה רוצה שהשקר שלך יתפוס אז אתה חייב לשקר בגדול. אנשים מסוגלים לזהות שקרים קטנים, אבל זה מעבר ליכולת שלהם לעכל מעשה הונאה בקנה מידה ענק. "
אני לא זוכר מי אמר את זה, אבל תודו שזה נשמע כמו רעיון חכם.
אתם יודעים שזה ככה.
זה הרי קל לבלבל אנשים דווקא כשהשקר הוא אבסורדי.
אפילו כשמישהו שולף אקדח לעיני מאות אנשים ומצלמות ותוקע שלושה כדורים בגב של ראש ממשלה, מספיק שהוא יצעק משהו בסגנון של "זה סתם, זה סרק, זה סרק" בכדי שאנשים לא מעטים במשך תקופה ארוכה יחפרו בכל מיני תאוריות קונספרציה ויאמינו שהיורה הוא בעצם הקורבן.
ככה זה אנשים - הם מטומטמים (הנחת יסוד מספר אחת).
אז דבר אחד שצריך לעשות בכדי שהונאה תצליח זה לשקר בגדול.
הדבר השני זה לגרור כמה שיותר אנשים למצב שבו הם יהיו מחוייבים לשקר.
וכאן, כמו בכל דבר בחיים, יש שלוש קבוצות של אנשים:
1) הקבוצה הראשונה כוללת את אלו שמודעים לתרמית אבל הם חיייבים להסתיר אותה כי הם שותפים לפשע מתוך בחירה.
הגיוס של אלו נעשה במתכונת של מעין תרמית פרמידה או פונזי - הרעיון הוא שכל הקבוצה לוקחת סמים כדי להגדיל את הסיכוי של מי שעומד בראש הפרמידה לנצח בתחרות. מי שמתמיד במשחק וגם מגלה כישרון, יהפוך בהמשך לפייבוריט של הקבוצה וכולם יעבדו עכשיו בשבילו. אם מישהו, חלילה, נתפס בבדיקת סמים, הוא לוקח את האחריות אקסלוסיבית על עצמו והקבוצה מפנה אליו את הגב.
פשוט.
יעיל.
הגירסה הסוציופאטית של אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
וכמו בכל פרמידה, גם כאן זה הרי ברור שהמשחק לא יכול לעבוד עבור אף אחד לאורך זמן. הוא בטח לא יכול לעבוד לטובת כולם. אבל זה לא משנה, כי אתם יודעים כבר איך זה עם אנשים - הם מטומטמים. כל מה שנידרש היה עבורי זה שהמשחק יעבוד לטובתי למשך תקופה ארוכה מספיק.
וזה עבד.
זה עבד.
2) הקבוצה השניה כוללת את אלו שצריך לגרור אותם לתוך המשחק בעל כורחם. מדובר באלו שאם הם היו יודעים מראש לאן הם הולכים להכנס, הם היו לוקחים 180 מעלות ותופסים מרחק. את אלו צריך למשוך באף לאט ובזהירות. שהם יבינו לאן הם נכנסו רק אחרי שהם הפכו כבר להיות שותפים מובהקים לפשע, מקום שקשה לצאת ממנו גם אם אתה רוצה לעזוב. והמאמץ הזה שווה כי האנשים האלו הם השותפים הכי טובים שלך לתרמית בדיוק מהסיבה שהם נתפסים כאנשים אמינים.
והרי זה כלל ברור וידוע שאם הפכת איש אמין לשותף לשקר, אז השקר הופך לקצת פחות שקר.
לא ככה?
3) את הקבוצה השלישית אני מגדיר כקבוצת הרוב הנאיבי מבחירה. מדובר באלו שלא בקיאים בסוד הדברים ושגם אין להם רצון לדעת מה באמת קורה. אנשי הבת-יענה. אלו שנוח להם להאמין שכוח רצון יכול להרים חולה סרטן למעמד של סופרמן מתוצרת אמריקה. אלו שרוצים להאמין שמוסד פדראלי מכובד כמו ה USPS לא יתמוך במאפיה של נוכלים מסוממים. אלו שרוצים להאמין שיצרניות ענק של מוצרי ספורט כמו נייקי או אוקלי מעודדות מצוינות אמיתית בספורט. אלו שלחצו את ידך בחום לעיני המצלמות ורוצים להאמין שהם לא טיפשים. אלו שרוצים להאמין שצמיד הסיליקון הצהוב שהם קנו בדולר הוא משהו להתגאות בו.
ככה זה אנשים - הם רוצים להאמין (הנחת יסוד מספר שתיים).
מחוץ לשלושת הקבוצות האלו ישנו המיעוט הספקן - אלו שרואים גבר בשנות השלושים לחייו שמפגין יכולת על-אנושית עם ביצה אחת וחושבים לעצמם "זין!". אבל אלו גם אנשים שבמידה ומשהו נתפס בעניהם כחשוד הם לא ימהרו להסיק מסקנות ולהכריז "המלך עירום". כי הם אחראים. הם ימתינו ויחכו לפיסת מידע שאינה משתמעת לשני פנים. כל מה שעליך לעשות אם כן הוא להשתדל לא למעוד. במידה ומעדת, נסה לייצר כמה שיותר אמבילנטיות סביב המקרה. אנשים ספקנים אף פעם לא ישמיעו עמדה נחרצת במצב של עמימות, וזו חולשה שניתן וצריך לנצל ללא מידה של הססנות או ספק.
יתרה מזאת, אם מישהו מאלו יעז לבטא ספקות בנוגע לכשרות ההצלחה שלך, הדבר הנכון לעשות הוא להחזיר לאותו אדם בהאשמת נגד מרומזת. לא צריך ללכת רחוק. הרעיון הוא רק להוציא את אותו אדם משיווי משקל ולדחוף אותו לעמדת התגוננות.
אז זה התחיל בשקר קטן שהפך לשקר גדול.
אבל לשקרים גדולים יש מגרעת כך מסתבר - כששקר גדול ממשיך לגדול הוא הופך לשקר גלוי. וכששקר גלוי ממשיך וגדל אז הוא לבסוף הופך לפארסה.
זה מה שנהיה מספורט הרכיבה מכל הסיפור - פארסה.
ואף אחד לא רוצה להודות בזה שהוא חלק מפארסה.
לא ככה?
מסתבר שלא ככה.
אני לא יודע איך אנשים ישפטו את התהליך שעבר ספורט הרכיבה על אופניים במהלך 20 השנים האחרונות, ואיך הם ישפטו את החלק שלי בכל הסיפור. אני אבל מוכן להתערב איתכם שיהיה מי שיגיד שעשיתי שירות ענק לענף. שצריך היה מישהו שיקח את הסימום בספורט לרמה של פארסה בכדי לייצר זעזוע שיכול להוביל אנשים למסקנה שענף הרכיבה, או כל ענף ספורט אחר לצורך העניין, חייב שינוי עמוק ויסודי.
כן, לאנס ארמסטרונג היה רע הכרחי הם יגידו.
ויהיו גם בטח אלו שיתייחסו למקרה כאל חלק מתופעה רחבה יותר - דוגמא נוספת לשחיקה של אימפריית ארה"ב. אימפרייה שהפכה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למקום שבו אנשים איבדו את גבולות הטעם הטוב. אימפרייה שהמוסדות הכלכליים שלה משחיתים את העולם כולו במשחקי פרמידה שמניבים רווח מידי לקבוצת אנשים קטנה. אימפרייה שספורטאי העל שלה משחיתים את הענף שאליו הם שייכים בכדי לקדם אינטרסים אישיים. אימפריה של משחקי פירמידה בכל מקום. מראית עין של שגשוג וכישרון שבאים להחליף את הדבר האמיתי.
אימפריה מקרטון.
אימפרייה בקריסה.
ויתכן שבעוד 40 שנים מעכשיו אף אחד כבר לא ממש יזכור שום דבר. הרי מלהסתכל על הילדים שלי, שהניצוץ היחידי בעיניהם הוא השתקפות מסך ה iPAD (מיני), אני יכול בודאות להגיד לכם שאם ישאלו ילד מהדור של הנכדים שלי "מי היה ארמסטרונג?", כל מה שהוא ידע זה להגיד ללא היסוס או ספק משהו בסגנון "הוא היה החצוצרן הראשון שרכב על אופניים על הירח!"
אתם יודעים שזה מה שיקרה.
ככה זה עם אנשים - מה שלא נעים להם לזכור, הם ממהרים לשכוח (הנחת יסוד מספר שלוש).
שלכם,
לאנס ארמסטרונג
רות סוף