אני בוכה עליך עז א-דין, בוכה עליך ועלינו

[shohat]

אני בוכה עליך עז א-דין, בוכה עליך ועלינואני בוכה עליך ד"ר אבו אל-עישכי היעדר היכולת לבכות ברגעים האלו, הוא שיהיה לאסוננו.אני בוכה למשמע קולך המיוסר, מתוך שהבטן מתכווצת והלב אינו מוכן לשמוע עוד להטעיות השכל הישר.אני בוכה עליך רופא יקר, כי אני מאמין לך וכי באסונך, אתה זכאי לדעת לפחות שמאמינים לך.אני בוכה עז א-דין, על בנותיך המוטלות מתות לפניך.אני בוכה על התקוות והחלומות שהן לא תגשמנה.על אבדן התקווה האנושית והשאיפות לדו-קיום שבהן נטעת.אני בוכה על שהן לא תזכינה להיות רופאות או מהנדסותשהן לא תהיינה אמהות לילדים. שהן לא תהיינה עוד בנות לאבא.אני בוכה משום שבנותיך כבנותינו, אסונך כאסוננו.אני בוכה משום שברגעים כאלו אדם באשר הוא אדם צריך לבכות.אני בוכה כי אבוי לנו אם לא נבכה.לא רק על גורלך אני בוכה, אלא גם על מר גורלנו.אני בוכה על קללת המציאות שאינה מאפשרת קיום תוך חתירה למוסר אבסולוטיומחייבת לחתור אל הפחות מעוות, אל היותר מוסרי, אל הרע במיעוטו במכאוב וייסורים שאל לנו לשכוח או לזנוח.אני בוכה על מציאות מרובת קורבנות שווא על פני רצף של שנים ובשני הצדדים.אני בוכה על מציאות המפחדת מן הבכי.אני בוכה - בוכה ומתבייש - על העיניים רושפות הזעם שהופנו כלפיך עת ביקשת לבטא את מצוקתך, להשמיע קריאתך.אני בוכה על חוסר היכולת שלנו להציע לך נחמה.וצודקים ככל שנאמין שאנחנו, אני בוכה על כך שלא מיהרנו לבקש ממך סליחה.אני בוכה על תמונת המראה שמספקת לנו אותה אשה שהתעמתה מולך בבית החולים שצעקותיה קהות החושים מהדהדות בראשי וגורמות לי לצרוח. לצרוח:"אל תעזי לדבר בשמי. זה לא אני, זה לא אני"."מה היה שם בבית שלך", ד"ר אבו אל-עיש, כך היא סחה בזחיחות.מה היה שם בבית שלך ד"ר? אם כן, היתה שם, בעיקר, תקווה חזקה מכל ייאוש,תקווה שתהא הצלתנו האחרונה לפני טביעה.אני מאמין לך ד"ר אבו אל-עיש. מאמין בך ובתקווה.אני בוכה עלינו ד"ר אבו אל-עיש.אני בוכה על כך שמתוך שאנו צודקים (במאזן כולל) ומתוך שאנו פוחדים מיטשטשת אצלנו אט אט שאלת גבולות ההצדקה.אני בוכה על עולם שחור ולבן שחלילה לנו מליצור, שבו מציאות מורכבת, לא עקבית וטעונה נשפטת במונחים - שטחיים ומטעים - של נצחון והפסד: נצחונות שאינם נצחונות. הפסדים שאינם הפסדים.אני חרד מפני טשטוש האבחנה בין מלחמה לגיטימית ומוצדקת לשם ההגנה העצמית,לבין מתן פורקן ליצר התגמול וההכנעה; ובין הבטחת מטרות הכרחיות לבין סיפוק מאווייו האמוציונאליים של ההמון המתלהם.אני בוכה על המעבר החד-מימדי לשיח של השגת הרתעה, שהוא שיח מסוכן של אשליה.אנחנו עוד לא שם ד"ר אבו אל-עיש. ואנשים אצילים כמוך יעזרו לנו שלא להגיע לשם.אני בוכה פן נחליף, חלילה, את ההזדהות עם דמות דוד - צעיר, אדמוני ונבוךעם דמות יד הברזל הבלתי מתפשרת של המלך - יואב בן צרויה שר צבאות.אני בוכה על חיילנו שבשטח, היפים, המעולים, והצודקיםאבירים גיבורים, מגנים על הבית ועל השלום, המסכנים את חייהם אף מעבר לנדרש ולנהוג בדיני המלחמה, כדי להישאר מוסריים - בתנאים בלתי אפשריים, במצבים בלתי אפשריים.מתוך קבלת הציווי והתנאי, מתוך הבנה שכוחנו הוא נגזרת של היתרון המוסרי על פני אלו שעלינו צרים.אבל אפילו מתוך שנהיה צודקים, שנכיר בכורח הנגזר עלינו להיות חזקים, וגם בהיותנו נקיי כפיים ובעלי מניעים נכונים וטהוריםחשוב שנגלה חמלה. חשוב שנהיה גם בוכים.אני בוכה עליך עז א-דין, בוכה אתך.בוכה אתך אך גם מקווה.מקווה שהמחיר הלא-יתואר ששילמת לא יהיה לשווא.מקווה שקול זעקותיך החי, קול זוועת המוות והאסוןיחזקו את מסר החיים ויחיו את החזון.מקווה שמתוך הבכי וההריסות תצמח התובנה ותנצח התבונהמי יתן והקורבן שלך יזרז את השלוםאת השקט ליהודים ופלשתינים כאחד בדרום.