bc-running.com (דף הבית)

אחח... כמה שזה קלישאתי, הרגשתי את זה אתמול בפול ווליום. לוקח עשרות ריצות כדי לבנות בטחון ביכולות הריצה שלך, ולפעמים מספיקה ריצה אחת גרועה כדי לנפץ אותו לרסיסים.אתמול, בסביבות שש וחצי בערב, יצאתי מהמחלקה לכלכלה, ורכבתי לאיצטדיון האתלטיקה. יש משהו שנותן השראה לרוץ באיצטדיון הזה, שראה כל כך הרבה ריצות ברמה כל כך גבוהה, שיאים לאומיים, תוצאות היסטוריות, מה לא. לרוץ על המסלול שרק לפני כמה חודשים לאגאט, ולא פחות חשוב - איתי מגידי הזיעו עליו. בתכנית: 20-30 דקות חימום. 10K על קצב של 4:15. על הנייר לא צריכה להיות בעייה. קצב של 4:20 כבר עשיתי בקלילות של יורם. כלומר, היה קשה, הדופק היה גבוה, וגם הנשימות היו.. איך לומר... החלטיות, אבל משהו שם זרם. חוצמזה, ריצות הבוקר שלי, וגם הנפח כבר מתייצבות להן על קצב שיוט של חמש ולפעמים אפילו פחות. לא צריכה להיות בעיה לעשות 10K ב42 דקות וקצת. לא צריכה להיות. אבל הייתה. כבר בחימום זה הרגיש לא טוב. משהו לא עבד. הדופק היה מהיר מדי. הרגליים כבדות מדי. ונדרשה כל עוצמת ההדחקה שאני יודע לנפק כדי להתעלם מכל העננים שריחפו מעל האימון הזה. שתי הקפות ראשונות על 1:40. על הכיפאק, אפילו טיפה מהר מדי. ואז - בווום! קיר בטון בסיבוב השלישי. השלישי!! אם בהקפות שלוש עד עשר כל הקפה הייתה מאבק, אחרי ההקפה העשירית כבר כל צעד היה מאבק. הקצב הדרדר עד לקצב חמש(!!). כל הקפה החלטתי לקצר את האימון, ולסיים אחרי ההקפה הבאה. בסוף זה החזיק מעמד עד ההקפה העשרים וחמש... בראש רצו לי תמונות מהסצינה הבלתי נשכחת של אימון האינטרוואלים של קוונטון קסידי (זהירות ספוילר) בנגלה השלישית של האימון. מדי פעם הרגשתי כמו גור חתולים שהולך מכות עם חוט הטלפון. בראש זה מרגיש כמו מאבק אדירים, במציאות, אני מזדחל בקצב עצוב למדי על המסלול שלאגאט חרך בקצוות. סיימתי את האימון. הוא לקח 48:32. שש דקות יותר לאט מהתכנון. כשרצתי יחף על הדשא הרגשתי שהשלוש שעות בורח לי בין האצבעות. זה בא אחרי כמה שבועות אופטימיים. וזה לא הרגיש טוב.בדרך הביתה עברתי עם האופניים ליד קבוצת הלה-קרוס בנות, וליד קבוצת הקפיצות למים, וליד חבורה ששיחקה פוטבול פריזבי ברצינות שלא הולמת את הספורט הזה. הממ... למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו קופצים 60 פעם את אותה קפיצה בדיוק מהמקפצה באימונים? מתאמנים על למסור קצת יותר מדויק בלה-קרוס? רצים 10K שוב ושוב?כמעט כרגיל - אני לא יודע. ושוב כרגיל - יש משהו מנחם ונעים לראות שאני לא לבד. כן. יש לא פחות השראה באיצטדיון של גבעת רם בימי שלישי בערב, מאשר באיצטדיון שנשברו עליו שיאי עולם. מחר בבוקר, שש במאונטיין וייו, בשביל שעובר מול ההאנגר של נאס"א (איך לא ראיתי אותו עד היום?!) והמשרדים של גוגל. ריצת נפח. נראה איך ילך...

כן. ישנם גם ימים כאלו.מישהו פעם אמר ש"אין משהו שריצת טמפו טובה לא יכולה לפתור" והוא כל כך צדק. זה כל מה שצריך. וזה בין אם תרצה או לא יגיע ובקרוב.

מעבר לאמירה הפשטנית ולמציאות "שישנם ימים כאלה", חשוב ללמוד דווקא מהם, יותר מאשר אותם ימים ש"מתלבשת" איזו ריצה בכיוון השני.שווה לנצל את ההזדמנות (כן, הזדמנות) ולבחון את מתכונת האימון, הגדרת הקצבים, העומס והשלב בתכנית בו אתה נמצא כרגע וכו' לא כבדק בית מהמסד ועד הטפחות, אלא כבדיקת sanity, שטוב לעשותה מידי פעם. ייתכן שתגלה שהכל כשורה, וזה באמת אחד מאותם ימים, וייתכן גם שתגלה שאפשר לעשות איזו התאמה מסוימת שעד כה לא שמת לב אליה (סתם דוגמא, אילו ריצות היו בימים שלפני הטמפו המדובר, באיזה רמה של עומס, שעות שינה הגעת אליו, לעומת האימון הטוב שהיה לפני, וכו')והכי חשוב, האיזון - יהיו עוד ימים כאלו, וגם יהיו ימים של אימונים "אופורים" והחשוב הוא, לא להסחף לשום כיוון, אלא להמשיך קדימה באופן מאוזן. אתה תגיע

אחרי 25 ק"מ אכזריים במיוחד לפני כחודש, גמלה בליבי החלטה שעד שהטמפרטורות בעין-גדי לא יתייצבו על משהו נורמאלי, אני לא רץ יותר ארוכות בעין-גדי. בירור מהיר בערב שלפני עם חלושי וקובי מבהיר לי שצפויה ארוכה של שישי בואדי החדש. בירור בבית מבהיר לי שהחיפזון מן השטן...ב-4:50 אני מנסה לנצל את העובדה שהפיקוד הבכיר במצב מאוזן, לצורך קבלת שיחרור. התגובה ההחלטית שולחת אותי לפזר בקבוקי מים וכדורי מלח. בתכנון, חמי עין-גדי לכיוון מצדה וחזרה, כ-22 ק"מ ועוד 4-5 ק"מ להשלמת מכסה של ארוכה. העננים הגבוהים בשמים הבטיחו מעט שמש ישירה, אולם מד הטמפרטורות ברכב שהראה 32.5 מעלות עם לחות לא נוחה ולא אופיינית לאזור רק הבהיר שהטמפרטורות בחלקה השני של הריצה לא יגיעו ל-36 מעלות, אלא יתייצבו על 35. בקיצור - גיהנום עלי אדמות.אם ההלוך עוד היה סביר במידת מה, הסיבוב הבהיר לי שרצתי עם מעט רוח גבית. מאבק השרדות הירואי, שכלל אפילו ק"מ ב-6:00 דקות לק"מ! איפשר לי לסיים רק 22 ק"מ עם תחושת כשלון ואובדן ביטחון מוחלט, ולחשוב שרק לפני חודש רצתי 23 ק"מ בואדי ב-1:49.מלבד המסקנה ש"לא תמיד הבוס צודק, אבל תמיד הוא הבוס", אין לי יותר מידי מסקנות נוספות. ברור לי שבאוגוסט ירד לי הכושר ובשמקום להלחם בריצות הייתי צריך לשלב יותר רכיבה על אופניים. יש לי עוד דרך ארוכה (ומתסכלת).מחר שיחרור וביום ראשון שבוע חדש.

רפול, כמאמר הפתגם השחוק והמיוזע, "כשיורד גשם, גם האויב נרטב", הוא נכון גם לגבי החום והלחות...גם בואדי היה חם ולח מהרגיל, אני מניח שלא ברמות של עין גדי, ואכן חסרת לנו (במיוחד המג'ולים)היתה חברותא טובה שעשתה את הריצה לנחמדה, ולשם כך באנו

לכל אלו שנופלים בפח של "ריצה גרועה",אין דבר כזה ריצה גרועה,יש יום שהיה צריך לרוץ בו שונה ממה שתוכנן בגלל משתנים כאלו או אחרים,אבל ההתעקשות שלנו לעשות את האימון המתוכנן ויהי מה,גורמת "ליום כזה".בחום של 35 מעלות בצל ולחות מטורפת לא עושים חישובים רפי,רצים כדי לשרוד,ועל כך מחמאות.בעיקרון, אין לי יום קבוע לריצות הקצב (2)השבועיות,יוצא בבוקר ואם ההרגשה טובה מתחיל קצב ומשם הדרך מהירה לסוף,למדתי אחרי הרבה שנים ואכזבות בכמה תחומים בחיים פשוט "לא להיכנס עם הראש בקיר".שבת שלום לכולם.

רפי, אכן חסרת לנו בואדי (וגם המג'הולים <img src=icon_smile.gif border=0 align=middle>)

אסף,ראשית, התיאור נשמע קצת דרמטי. שנית, אתה מדבר מוקדם מדי על כל מיני מספרים. שלישית, גם אם כבר החלטת לרוץ על פי קצב מסוים, הדבר הנכון לעשות הוא לפתוח על 5 שניות לק"מ (או אפילו יותר) לאט מהקצב המתוכנן ולא ההיפך.לשם השוואה: אלחנן ואנוכי הגענו לאותו אימון שאתה מתאר עם הרגשה הרבה יותר גרועה (ממה שאתה מתאר) בחימום, אלחנן עוד התחיל את הריצה אך הבין מהר מאד שזה לא היום. אני אפילו לא התחלתי. פשוט הצטרפנו ליוחאי ורועי בכל סיבוב שני שהם עשו (מעין אינטרוולים קלים של 400 על קצב 3:45-3:50 לק"מ). רק לפני שבועיים או שלושה עשינו את אותו אימון בסביבות 40 דקות (אלחנן מהר מזה) ללא בעיות מיוחדות.יכול להיות שתקופת ההכנה שלך לא הייתה מספיק טובה אבל זה לא משנה. אנחנו רק בתחילת הדרך. גם הגדרת זמן המטרה, בשלב זה, צריכה להיות רחבה יותר. ריצה אחת לא טובה לא אמורה לפגוע בבטחון. עד אוקטובר אתה יכול להתאמן ללא שעון ולבנות את הבטחון דרך ההרגשה של שליטה בקצבי האימון (זה עוזר הרבה פעמים). אם תמשיך בסבלנות, דברים יסתדרו.המשך לשתף אותנו ועשה שם חיים ליד ההאנגר של נאס"א (רואים שם דברים מעניינים למהנדס אוירונאוטיקה בדימוס, כמוני?).

אני לא בטוח שאני בעמדה של "לייעץ", ובכל זאת, הנה שני הסנט שלי:אסף,הסיבות לריצה גרועה יכולות להיות מגוונות, וקודמי עמדו על רובן (או כולן). בעיני, שלושה דברים חשובים עולים מאימון כזה:1. לנסות ולזהות את הסיבה, כדי למנוע אותה להבא. 2. להבין שריצה גרועה (אגב בני - אני חולק עליך, יש ריצה גרועה, כי אחרת איך תהיה בשבוע הבא ריצה מתוינת?) מתרחשת מיד פעם, וצריך להמריא ממנה לריצות טובות יותר, כי בסופו של דבר אלה אותם "שדים" שבהם אנו נלחמים מהק"מ ה36, הם ולא יותר.3. (וכאן אני מסכים עם גרונר, בני, יורם ואחרים) - לפעמים אנחנו מתכננים אימון מסוים, אבל התנאים פשוט לא בשלים, ואין סיבה להיכנס עם הראש בקיר. עדיף לקצר אימון ב2-3 ק"מ או להאט אותו ב10-15 שניות לק"מ כדי לאפשר אימון יעיל וטוב למחרת, מאשר לדבוק באקסל ולסיים אימון בתחושה מחורבנת ובמצב פיזי רעוע.ואין לי ספק שכבר השבוע תגמור לפחות אימון אחד עם חיוך גדול, בבחינת "חוויה מתקנת". לי זה קרה, אחרי שבשבוע שעבר עבר עלי אימון דומה לשלך...

או.קי. או.קיי.עבר שבוע. סה"כ שבוע די טוב. חוזר קצת הביטחון. הק"מ ממשיכים להצטבר לאט אבל בטוח. בהזדמנות זאת - תודה על כל העצות. בינתיים יש לי שתי אבחנות על החוויה הזו של להתכונן למרתון של 3:00 שעות:1. כפי שאמר [url="http://www.youtube.com/watch?v=4BRI0NtQ1DU"]מקס בעל הנס[/url] (יש פה לינק)if you rush a miracle, you get a rotten miracleאני פשוט ממשיך להעמיס את הקילומטרים, ואם הנס יגיע, אז יגיע מעצמו, ובזמן שלו.2. ואוו. שלוש שעות זה ממש מהר. ממש ממש ממש מהר. כל ריצה מעמיסה לי עוד כמה סיבי שריר, עוד כמה מיטוכונדריות, עוד כמה נימי דם, ועוד כמה ק"ג של כבוד לאנשים שירדו משלוש שעות. זה יותר קשה ממה שזה נראה.

כמה שאני מסכים עם נקודה מספר שתיים (ובעצם גם עם נקודה מס' 1...) קצב של איזור ה- 4:16 הוא בכלל לא טריוואלי - לא בחצי ובטח לא במרתון שלם לסחוב על 4:16 בק"מ ה- 32 - 42. הישג. קצב של 4:30 מביא לתוצאה לא פשוטה בכלל של 3:10 וההבדל הוא גדול.

הציטוט האהוב עליי מהסרט שגם הוא מתאים לחיי הרצים למרחקים ארוכים "החיים הם סבל, מי שאומר אחרת, מנסה למכור לך משהו"

יכול להיות?בשבוע האחרון עשיתי כמה ניסויי קצב, והיום, אחרי הריצה הארוכה אני כבר כמעט משוכנע. זה יישמע מצחיק, אבל יותר קל לי לרוץ על 4:50, ואפילו על 4:45 מאשר על 5:00. בחיי. כאילו, הדופק קצת יותר גבוה, אבל הוא בהחלט עדיין בתחום שמאפשר לי לסיים 22 ק"מ בלי לרדת בקצב, ולתת ק"מ אחרון מתחת ל4:00. אבל הרגליים - הו הרגליים. התאומים אומרים לי תודה כמעט מיד אחרי שאני מגביר את הקצב. אם בקצב 5:00 אחרי 10 ק"מ כבר ממש כואב לי בתאומים, ב 4:50 אני עדיין נינוח למדי גם אחרי 15 ק"מ. התופעה הזו מתחזקת בהתאוששות. אחרי ריצות על 5:00 כואבות לי הרגליים לפחות לכל היום. אחרי 4:50, אחרי המקלחת אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב.אני מדמיין?האם להמשיך על ה 5:00 הכואב, או לרדת ל 4:50?

תחזור למאמר של HADD ותקרא אותו שוב ותבין בדיוק למה זה קורה.http://ayalot.com/images/articles/2005/hadd/hadd.pdfרציתי להעתיק לך את החלק הרלבנטי שמדבר על מה שאתה מתאר אבל לא הצלחתי ובכל זאת אפנה אותך לקרוא את התיאור של HADD לריצתו עם הקבוצה של החברה "האיטים" ואת תחושותיו.

<BLOCKQUOTE id=quote><font size=1 face="Verdana, Arial, Helvetica" id=quote>quote:<hr height=1 noshade id=quote>הציטוט האהוב עליי מהסרט שגם הוא מתאים לחיי הרצים למרחקים ארוכים "החיים הם סבל, מי שאומר אחרת, מנסה למכור לך משהו"<hr height=1 noshade id=quote></BLOCKQUOTE id=quote></font id=quote><font face="Verdana, Arial, Helvetica" size=2 id=quote>זה לא ניסוח מדויק של הדיסוננס, ובשביל להסביר את זה נצטרך לכתוב את הפרק הבא על יקירי המועדון (במאי ותסריטאי, סרט אחר - מוזמנים לנחש, ולדעתי תופתעו). השבוע זה לא ייצא לפועל (במשרת אבא-אמא ועם מבחן ראשון מהאוניברסיטה), אבל אשתדל בקרוב. אה כן, חנן, תודה שהזכרת לי.